אבלות חדשה ישנה

טור אורח

07/21/2024

13:57

צילום מסך 2024-07-21 165530

הרה״ג ברוך צבי גרינבוים

פרשת יתרו

עגל הזהב

אחרי מעמד הר סיני נאמר:
’ אתם ראיתם כי מהשמיים דיברתי עימכם – לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב..'
תגידו, איך אפשר לעשות 'איתי' – כלומר ביחד עם הקב’ה ’אלוהי כסף וזהב’, או שאתה איתו או שאתה עם אלוהים אחרים?
כנראה שהדבר אפשרי, אנשים יכולים לדבר בשם ה' ולקיים מצוות, ויחד עם זה להיות משועבדים לאלוהי כסף וזהב..
מוכר ??
לכן מזהירה התורה, הרי אתם ראיתם בהר סיני איך נראית האמת הטהורה של האמונה בה', – ’בלי טריקים – בלי שטיקים..- אז אנא, תזהרו שלא לערבב בעבודת ה' שלכם אינטרסים של כסף וכבוד, כי 'איתי' עובדים רק באמת ורק ככה מצליחים…
(חלקי!)

סטטוס
לשבת

הרב דב הבלין

אוי, חורבן הבית. הוא עדיין חרב. אני כותב את זה בהפתעה, כאילו הוא לא חרב כבר אלפיים שנה. כאילו הוא התמוטט אתמול. חסר רק את הקינוח הקבוע על זה שאני מקווה שהטור לא יהיה רלוונטי עד הפרסום (כאילו שאם באמת בא משיח, אהוד יפרסם את הטור שלי) כדי להשלים את הסטנדרט. כך כותבים על חורבן הבית.

למעשה, הפרתי כלל. לא מדברים על החורבן לפני שלשת השבועות יש לנו מספיק זמן להתאבל, לא צריך להציק.

עוד דבר אחד שחסר בטור כזה, זו ההתפייטות על זקנות ירושלים שמתאבלות באמת. לא כמונו הקאלטערס שחולמים על החופשה, כאילו חלום חיינו זה שלשה שבועות מיוזעים עם חבורת ילדים עצבנית.

זה לא התחיל היום, ההתרפקות על העבר. על המבוגרים שיודעים באמת מהו חורבן. חבר'ה, תבדקו אותי. לכו להיסטוריה ככל שיותיר הזמן, חטטו בארכיונים מאובקים אי שם, או חפשו בגוגל אם אתם אלרגיים לאבק. גם טורים שנכתבו על פפירוס בכתב חרטומים, התפייטו על הזקנות הירושלמיות שיודעות להתאבל, לא כמונו. זה חלק מהפולקלור החורבני. הלקאה עצמית על כך שאנחנו לא מספיק טובים, אנחנו לא מבינים מה באמת איבדנו. ואנחנו בתורנו, סופגים את המוסר, יודעים שאנחנו שוב לא משהו, ומייחלים שיעבור כבר הזמן בו אנחנו מרושעים, שוב, ושוב, מידי שנה בשנה.

מצופה מאיתנו לזייף ציפייה, לא כי אנחנו לא מצפים, אלא כי הציפייה הרגילה שלנו לא מספקת. אנחנו רוצים בבניין הבית, רוצים באמת. רוצים משיח, אבל לא תמיד חשים שהנה הוא אחר כותלנו, הנה היום הוא בא. ובמקום להעריך את הציפייה הפשוטה, אנחנו עסוקים בלהסתיר אותה. לספר לעצמנו שהנה הוא מעבר לדלת, מחכה שנפתח. שומרים בגד שבת בארון כדי לקבל את פניו, ממש כמו החפץ חיים. דוחפים בכל משפט שבטח מחר הוא קם, "הבית". זורקים את הקינות כי לא נצטרך אותם שנה הבאה. רק את החופשה בצימר קבענו מראש. אנחנו מאמינים שהוא יבוא ונשב כולנו יחד בבית המקדש, אבל אם נחכה עם הצימר לרגע האחרון, לא יישאר לנו מקום. חייך קודמים.

למען האמת, אין מי שיכול להתאבל על החורבן כדבעי. הוא גדול מתפיסתנו. אין זווית שתחבר אותנו אליו, כי אין זווית בה לא נפגענו ממנו. הוא הפך את כולנו לפליטים נצחיים, ויצר את זהותנו הנוכחית, אומה גולה, אומה מצפה. אנחנו יצירי חורבן, אנחנו האובדן עצמו. אין לנו דרך להתאבל, בדיוק כמו שהמת לא מתאבל, אנחנו אלו שצריך להתאבל עליהם.

בגיל צעיר, זה קשה לנו. קשה לשחרר, להבין שאין לנו יכולת להקיף, שאנחנו נעדרי יכולת להכיל חורבן. לכן אנחנו מחליפים אבל בהלקאה, בהאשמה עצמית. ובעצם מחמיצים את האבל שלנו, את האבל הפשוט והילדותי של מי שאין לו בית. צריך להתבגר כדי לשחרר, כדי לחוות את מה שניתן ולא את מה שצריך. כדי להתאבל בפשטות, על מה שחסר לנו. להתעצב לא על מה שאיננו, אלא על מה שחסר. כך תמיד התאבלו ותמיד תתאבלנה זקנות ירושלים, כך נתאבל כשנגדל. כי זקנה למרבה הפלא היא לא "הדור הקודם" שקרוב יותר לחורבן, היא פשוט גיל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד כותרות

עלון פרשת בא

כללי

מי בראש

כללי

מקום דיבור ופלייסטוקן

חינוך

ההזדמנות של 'הבן השני'

אולי יעניין אותך גם

תמונה קורנפלד
סדרת שיעורים קצרה ומרתקת מאת הרב אלימלך קורנפלד שליט"א
WhatsApp Image 2023-09-07 at 13.04.29
דף הקהילה - כ' אלול
סגור נגישות