במוצאי מנוחה נקדם תחילה, ומשם יתחילו השבועיים המופלאים האלו, בהם נביא לידי ביטוי את הטוב שבנו, את הגרסה הטובה יותר שלנו, את מה שאנחנו רוצים להיות באמת. יש תחושה של חזרה באוויר, עוד אותו הצליל, עוד אותו הטעם, חוזר כמו בכל שנה. מה שמזכיר לי משפט שטלטל אותי כהוגן. לא מצליח להיזכר איפה קראתי את המשפט הזה, גם לא מי בעל האמרה, אבל כך אמר אותו אדם גדול: ‘יכול אדם לבכות בימים נוראים, רק מתוך הרגל. רק משום שבכה בשנה שעברה’. בום. חודש תשרי, אצל כולנו, הוא בועת זמן, בתוכה הכול ידוע. בית הכנסת, החזן, התוקע והמקרא. אנחנו מעדיפים לשמר את שהורגלנו בו. המנגינה המוכרת, המקום הקבוע, והמחזור הוותיק. בתוך הבועה הזו, אנחנו גם זוכרים בקלות את אירועי השנים שעברו לפרטי פרטים, וטוב לנו עם השגרה היציבה הזו, שמחברת אותנו אל אווירת הימים האלו. אז מה אומר לי עכשיו אותו צדיק נסתר? שגם הבכי יכול להיות חלק מהתפאורה? הוא הרי בא מהלב. סתם אני מרגיש רגיש וכואב? אני דואג ולחוץ – רק מן השפה ולחוץ? איש חכם, שהטעימני טעמה של סוגיה אמר לי: ‘פשטות, עמקות, פשטות’. קודם תלמד כמו גר צדק. כאילו אתה רואה את השורות האלו בפעם הראשונה. פשוט, כמו ילד בכיתה ג’. אחר כך, תצלול לעומק, ותפלפל בסברא מה מתיישב בדעתך והבנתך, ואז, אחרי כל הפלפולים, תנסה לחזור ולראות את הרובד החיצוני. בפשטעס. אז התרחקתי מהפלצות, וניסיתי בפשטות, להבין את עבודת הימים האלו. הגעתי לרמב”ם שמסביר למה לא אומרים הלל בימים נוראים: “לפי שהם ימי עבודה, והכנעה, ופחד ומורא מהשם, ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו. ותשובה ותחנונים, ובקשת כפרה וסליחה”, ומסיים: “ובכל אלו העניינים – אינו הגון השחוק והשמחה”. כן, אלו ימים של עבודה, יש המון מה לעבוד. זה שלב הסיכומים, אין דרך לברוח. ואם כבר לברוח ולנוס, אז רק – אליו. זה יום גדול ומעורר יראה. רק לא פחד משתק, או לחץ מקפיא. יראת כבוד מפני הדר גאונו של שופט כל הארץ, יראה שמביאה לידי מעשה. כל אחד ומה שנוגע בו. אם מוסר בשפתיים דולקות, מעורר את החיבור – מה טוב ומה נעים. אם שירת האמונה בחזון האיש, או שיעור באמונת האיש הבודד. נפש שמשון, שפתי חיים, שיחות מוסר או הלכות תשובה. רק לא ללכת לאיבוד ביער הזה. להיפך, למצוא את העץ האחד והמיוחד, עליו אפשר לטפס. לעלות גבוה, לראות צמרות ולנשום פסגות – על אחד ההרים אשר אומר אליך. ואז לעמוד בבית הכנסת, בין מאמינים, בני מאמינים. אחד בין רבים. ציבור שהשליח שלו, פותח עכשיו בניגון המוכר ‘ברכו את ה’ המבורך’ מעריב ראשונה של שנה חדשה. לקבל עול מלכות, להיות שייך לדבר גדול עצום ונשגב. בן לעם הנבחר, בניו ועבדיו של האדון ברוך הוא. מרגש ממש. אני אומר לכם, אפשר לבכות.