‘אלול’ מחוץ לישיבה

הרב צבי לב

‘אלול’ מחוץ לישיבה

בימים אלו עולים הרהורים על ה’אלול’ שלנו. “אתה חוזר הביתה בערב ומשהו באווירה לא מוכר לך. באוזן אחת אתה שומע את בנך מפזם ‘אחת שאלתי’, הבת מנסה את כוחה עם שופר פלסטיק, הגדולים יותר מתחרים-רבים ביניהם מי כבר מספיק גדול כדי להגיע לסליחות, וכשהערב מגיע והבן מהישיבה חוזר הביתה, אתה לא מוצא את עצמך מול ארשת פניו הרציניות”. כך תיאר באוזניי ידיד, בוגר ישיבה העמל לפרנסתו במשרד באזור תל אביב.

“באלול”, הוא המשיך, “הניתוק מכה בי במיוחד. אם בישיבה, החודש הזה היה שונה ומיוחד, ראית שינוי בלימוד, בתפילות, בדיונים בחדר האוכל ובכל האווירה בכלל, שינוי אווירה שסחף גם אותי לתוך העניינים. כיום, מה מבדיל עבורי בין אדר, אב או אלול?” תינה בפניי את כאבו.

הבעיה: חינוך תלוי אוירה

אין ספק, הבעיה המשותפת לכולנו: לחיות בלי אוירה תומכת, עבורנו, בוגרי חינוך המושתת בחלקו הגדול על יצירת אוירה מתאימה, היא משימה קשה במיוחד. חודש אלול הוא רק דוגמה לכך. התכונה המוכרת וזכורה לכולנו לפני חגים, צומות וציוני דרך יהודיים ותורניים, שנחוות באווירת בתי המדרש ואף ברחובות מחוזותינו ומכווננת את הציבור כולו לסקאלה המתאימה (תנסה לעבור פורים בלי רמקולים מחרישי אוזניים ברקע ולהרגיש ‘שמחה’…), חסרה לנו עד כאב, כשבניגוד גמור אליה, במקום עבודתנו, אנו חווים שגרה יומיומית רגילה, כאילו ‘כלום לא קרה’.

בחודש אלול, הבעיה הופכת משמעותית יותר, כשהעדרה של אווירת הרצינות המורגשת בהיכלי התורה ועולם הישיבות, הנוטלת חלק משמעותי ביצירה החיובית של חיזוק המעשים והכנת הלבבות לקראת הימים הנוראים, מביאה אותנו להתמודדות עם שאלה מציאותית כואבת: האם אנו העמלים לפרנסתנו איננו שייכים לאותו חיזוק? האם לנו אין דרך להכין את עצמנו לראש השנה? או במילים בוטות יותר: האם אנו לא זכאים “לעשות תשובה”? ואם כן, וברור שכן, אז איך? או: במה?

הפתרון: חיבור אישי

דומה כי עלינו להתמודד עם אתגר חדש, יהיו שיגדירו את עצם השיח אודותיו “נועז”, בייחוד בסביבה התורנית-ליטאית שלנו – אשר באמצעותו נוכל למצוא את הדרך להמשך השייכות והחיבור שלנו לתכני בית המדרש, גם כשאנו שוהים מחוצה לו.

האתגר הוא: עיסוק ביצירת חיבור אישי ופנימי, ללא כל קשר לחיבור הסביבתי שלנו, אל ערכי ותכני התורה ומצוותיה. החינוך עליו גדלנו, התבסס במידה רבה לצורך העברת התוכן הפנימי, על יצירת צורה והווי חיצונית. אל תוכנו של חודש אלול, לדוגמא, התוודענו מתוך אווירת החיזוק והרצינות השוררת בהיכלי הישיבות, שיחות החיזוק ותגבור לימוד המוסר. גם אם עסקנו בלימוד התוכן, היה זה לאחר שכבר היינו ‘בתוך המסגרת’ בעקבות אותה אוירה חיצונית.

לעיתים, האווירה החיצונית אף השכיחה מאתנו את הצורך בחיבור אישי, יעידו על כך בוגרי ישיבות רבים, המודים כי “תפילתם אינה אותה תפילה”, מאז שבאילוצי חייהם החלו להתפלל בבתי כנסת שכונתיים. כל עוד חלקנו היה מפוקדי ספסלי בית המדרש והאווירה הסביבתית הייתה תורמת את תועלתה גם לנו, ניחא. אך כעת, עלינו להתמודד ‘לבד’ ולגבש עבור עצמנו ומשפחתנו את החיבור הנכון והאמיתי יותר, עם התוכן וההתרגשות.

דבר זה, בניגוד אולי לחינוך מושתת אווירה, אינו מתרחש מאליו ואינו מושג בקלות, הוא דורש מאמץ ותשומת לב אישית, אך אין לנו דרך לחמוק מהאחריות ליצירתו. רק אם נמצא את הזמן, את יישוב הדעת ובעיקר את הסבלנות והמוטיבציה, לעסוק ב’תוכן’ למרות חסרונה של ה’צורה’, עיסוק שמטרתו אינו רק חקירה למדנית והבנה, אלא גם ובעיקר – חידוש הרגשות והתחושות האישיות שלנו, לאלול ומצוותיו בפרט ואולי לכל עבודת ה’ בכלל, נרוויח את “אלול” גם במקומנו.