הרב דב הבלין
פעמים ונכנסת לאדם מחשבה מכוערת קטנה, לא קטנה כמו "זה רק כלב קטן, אין מה לפחד", אלא קטנטנה ממש. מהסוג המתגנב. כמו תיקן מעופף (ג'וק, לא תיק קטן) שמבקר אותך במיטה באישון ליל. מחשבה מהסוג הזה: הקב"ה מנהל את העולם, זה בטוח. אנחנו מאמינים בכל י"ג העיקרים, רוצים להמשיך לגעת ביין בלי נקיפות מצפון. אבל תכל'ס זה לא כ-ז-ה קשה לו. יש אנשים לא רעים בכלל שעושים את זה בשבילו. זה לא שהעולם מנוהל על ידי שני קופים ופנדה (הדב, לא הצבע), הוא מנוהל לא רע, עם מנהיגים וצבאות וחיילים ואו"ם (שמום, אני יודע, אבל זה לא שאופציות אחרות הם חלום). כמובן שאנחנו ממהרים להלום במחשבה התועה הנ"ל, באמצעות נעל בית מזדמנת או כל דבר אחר. כל העולם הוא משל, כל נשימה ונשימה היא קיום מחדש על ידיו, אין אדם מוצלח יש אדם שמצליח לו, לא העליתי צד כזה על קצה דל דעתי, גם לא בטעות. אבל למעיישה, טוב שהוא שם את האנשים הנכונים במקומות הנכונים. ברור שעולמנו הוא לא משהו מיוחד, אבל הוא סך הכול, בסדר. אנחנו די מרוצים מהצורה שבה הוא עובד. אין כאן קוזקים, נאצים הם מחוץ לחוק. מסעות הצלב הם היסטוריה רחוקה. נכון שנשאר הפקק במחלף גנות, החום בבני ברק, ופקחי החניה בירושלים. יש עוד מה לתקן, אין ספק. אבל אנחנו שורדים, החלק הזה עלינו. מה נאמר, יש קוץ שנקרא פלשתינים, אבל הקב"ה, אתה הרי יכול להרוג אותם אם אתה רוצה. לא בצורה שיפילו את זה עלינו. אין לנו כוחות לסנקציות בינלאומיות. תשלח להם מגפה עולמית, כזו שיאשימו בה את סין או מישהו. וזה לא שהתחלנו לחלק לריבונו של עולם עצות, אבל זו עצה לא רעה, אז למה לא. עכשיו, זה לא שאנחנו לא רוצים משיח כעת. אנחנו מחכים לרגע הזה בנשימה עצורה. העניין הוא שאנחנו די מחבבים את השגרה שלנו. את הצורה בה העסק מקרטע לא רע. שיעבוד מלכויות זה אחלה, אבל בקטנה. אל תמוטט לנו את כל המערכת. היא עובדת לא רע, אין צורך להרוס. מתפללים, מבקשים, מתחננים, שלח לנו משיח פליז. רוצים אותו, רוצים מכל הלב. אבל שיהיה מעוצב נכון. ממש כמו החלומות שלנו. עם עולם תקין, לא רק מתוקן. תן לנו משיח בהתאמה אישית. וזה לא שהעולם בסדר, ממש לא. פשוט לנו בני האדם יש יכולת מופלאה להסתגל. אתם חושבים שבבית המקדש, כשכל שנה מת הכהן הגדול, אנשים הרגישו רע? שנתיים ממש רע, ארבע שנים צער, אחר כך – הכל בסדר. זה כבר חלק מהעניין, כל שנה יש נייעס מי הכהן הגדול הבא, ודווקא נחמד ההתחדשות. ארבעים שנה קודם החורבן נפתחו מעצמם דלתות ההיכל לקראת הרומאים, לסמל את החורבן. בהתחלה זה הלחיץ, עצרות תפילה במעמד גדולי הדור שליט"א בבית השונמית וכו', אחר כך זה הפך מקובל, חמוד אפילו. כל בוקר נפתח לבד, אם זה יפסיק יהיה חסר לאנשים משהו. חובבי שיגרה אנחנו, לא סובלים שינויים. טוב לנו במקום שלנו, לא רוצים להתקדם, גם לא ללכת אחורה. פשוט לרבוץ בדיוק כאן, ודי. אז במקום זה, הוא יתברך החריב את העולם. נתן את הניהול למטורפים. לא משנה אם הם המטורפים שלנו, או המטורפים שלהם, העיקר שהם לא נורמליים. הפך את העולם הנחמד שלנו, לעיסה אחת של משוגעים שעסוקים כל היום בלריב איתנו או אחד עם השני, מדינה אחר מדינה. מנהיגים שהסוס של קליגולה נראה איינשטיין לעומתם. שולח מתנקשים למנהיגי מדינות, ממנה נשיאים עם דמנציה ומחליף אותם בגויה מבולבלת שנשואה ליהודי מתבולל, מדינה אחת עם שמאל קיצוני והשנייה עם ימין קיצוני לא פחות. בתי דין בינלאומיים עם היגיון של יאיר גולן, אם כבר מדברים על זה, יאיר גולן בעצמו.
עכשיו נותר לנו לבחור. האם אנחנו מתעקשים על העולם הזה, ומעוניינים במשיח שלנו? או שנוותר, ונסכים לבקש את שלו. בלי תנאים, לוותר על העולם שלנו בשביל עולם אחר, עולם מתוקן. כי העולם שלנו הרוס, בלי תקנה.
