אני ה’ – של אחרי החג

עשרות רבות של מצוות נאמרו בפרשת השבוע ובפרשיות שלאחריה, ואת פסוקי המצוות הללו מסיימת התורה – למעלה משלושים פעמים – במילים: “אני ה’ אלוקיכם… אני ה’…” וכפי שמפרש רש”י: “אני ה’ – נאמן לשלם שכר, ונאמן להיפרע”. סיומת זו מופיעה בסמיכות גדולה, לעיתים פסוק אחר פסוק. הדבר אומר דרשני, לשם מה יש צורך לחתום שוב ושוב את המצוות האלו במילים אלו, מדוע לא די באמירה אחת מחזקת, בתחילת הפרשה או בסופה – על היות הקב”ה נאמן לשלם שכר טוב למקיימי מצוותיו ? כנראה, התורה מלמדת אותנו את הצורך של כל יהודי בחיזוק תמידי בכל מיני סוגי מצוות, ואפילו אם הוא נזהר ומקיים מצווה אחת, עדיין הוא זקוק לחיזוק נוסף ומיוחד במצווה אחרת. חיזוק שיאמר לו ‘אני ה’ –שנאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע. אין בקריאות החוזרות ונשנות הללו מסר מאיים, שדרוש לחזור עליו שוב ושוב כדי שיהודי יקיים את המצוות. אלא דווקא מסר מעודד: פעמים רבות עוברות על יהודי תקופות יפות בהן הוא מרגיש קרבת אלוקים והתקדמות בעבודת ה’. אלו תקופות של חוויית ‘גאות’, כמו למשל בתקופת החגים, אך לאחריהן מגיעות לפעמים תקופות של ‘שפל’, ותחושת ריחוק ויובש משתלטת על ימים של שגרה משמימה. התפילות ‘יבשות’, קיום המצוות מאולץ, הלימוד לא הולך, ונראה שהעסק הרוחני ‘תקוע’. או אז, בתקופות השפל הללו, מתגנבת לה תחושה מייאשת בתוככי הלב, הלוחשת לאדם כי כל מה שהיה והורגש בתקופה הטובה של ה’גאות’ – לא היה שווה. זה לא היה אמיתי, והייתה זו רק התקדמות דמיונית. לפעמים, קיימת גם מחשבה מייאשת נוספת, שלמרות הצלחותיו של יהודי לקיים מצוות רבות – בשמחה וקרבת אלוקים, אם רק קורה לו והוא נכשל באחת מהמצוות או שהוא לא הרגיש בקיומה שום תחושת קירבה – כנראה והכל לא היה שווה, ‘הוא אף פעם לא בסדר’, ואין לו סיכוי אף פעם להיות יהודי טוב באמת… לשם כך חוזרת התורה שוב ושוב בסיומת של מצוות רבות, דע לך יהודי יקר, בכל מצווה שתקיים בשלימות, ובכל תקופה שתרגיש בה קרבת אלוקים , אתה אכן כן מחובר אז אל הידיעה של ‘אני ה’ – וגם אם תבוא לאחריה תקופה ‘יבשה’ אחרת, או זמנים בהם תתקשה לקיים בהם מצווה כלשהי, ‘אין עבירה מכבה מצווה’. מה שהורגש ומה שנעשה בתקופה הטובה – היה אמיתי ונכון, ושום נפילה לא תיקח ממך את המצוות שקיימת. התורה עצמה באמירותיה החוזרות ונשנות אני ה’ מלמדת שבכל מצווה צריך היהודי חיזוק מחדש. ולמרות שאך לפני רגע הייתה ברורה לו הידיעה שאני ה’, זה עדיין לגמרי בסדר שברגע הבא הוא יצטרך לעשות מאמץ, ולהשמיע בליבו קריאה חדשה של אני ה’ – כדי להצליח בעוד מצווה. הסיבה לכך היא, שאדם חי נתון בדרך כלל לשינויים נפשיים ורגשיים בכל חייו. אירועי החיים משפיעים על מצב רוחו של אדם, וכיצור חברתי הוא גם מושפע מסביבתו. לכל יום יש את ניסיונותיו ,ולכל מצווה יש את היצר הרע שלה .כך אמונת היהדות בנויה – מהצורך התמידי להתחדש בידיעה המרכזית ביותר הקוראת ליהודי: אני ה’, ולמרות תקופות של ‘אור’ והתחזקות בהמון מצוות – לגיטימי הדבר להיכנס למצבים רגשיים שונים ומורכבים, שדורשים מהיהודי להתחזק שוב בידיעת ‘אני ה’ בכל מצווה מחדש, בלי קשר למצבו במצווה אחרת, ולתקופה הזוהרת שפעם עברה עליו. ‘לטוב לנו כל הימים’ זאת ועוד: אמונתנו מחייבת אותנו להאמין לא רק בבורא שברא את עולמו, אלא בעיקר להאמין שהקב”ה – הוא טוב ומיטיב, וכל מגמתו בעולם – בעבר בהווה ובעתיד – היא לעשות רק טוב. גם עניינן של כל מצוות התורה שהן נועדו להיטיב עם המקיים אותן, ולעשות לו רק טוב – לא רק בעולם הבא אלא גם כאן בעולם הזה, כמו שענה האב לבן החכם ששאל אותו לשם מה נועדו המצוות? “לטוב לנו כל הימים ! “(דברים ו’, כ”ד) – לעשות לנו טוב. לכן, בסופן של מצוות רבות, מבקשת התורה לעודד את היהודי, שכאמור צריך חיזוק שוב ושוב לקיים את מצוות ה’, ולומר לו אני ה’ – אני ה ‘הטוב והמיטיב. והמצווה הזו, יהודי יקר, נועדה לעשות לך רק טוב, וגם המצווה הזו,

וגם זו… למה? כי אני ה’ הטוב – שרוצה לעשות לך רק טוב. כדאי לך…