בר בי רב דחד יומא

מידי שנה ושנה ביום העצמאות הולך ומתפתח בממדים גדולים מנהג ה"בר בי רב דחד יומא". אנשים רבים ברחבי הארץ מנצלים את יום הפגרה ללימוד תורה. קול התורה נשמע בעוז בבתי כנסיות ובתי מדרשות. אולי זה לבד כבר מספק סיבה טובה לומר הלל… במקור הדברים הביטוי "בר בי רב דחד יומא" נראה כביטוי של זלזול. וכך מופיע בגמ' בחגיגה דף ה: "רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב והוו קרו ליה רבנן בר בי רב דחד יומא חלשדעתיה קרי אנפשיה 'שחוק לרעהו אהיה וגו' א"ל ר' יוחנן במטותא מינך לא תעניש להו רבנן נפק ר' יוחנן לבי מדרשא ודרש ו'אותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון' וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה". רב אידי אבוה דרבי יעקב היה עוסק שלושה חודשים בסחורה ויום אחד בבית המדרש, ורצו לבזותו על כך וקראו לו "תלמיד ישיבה ליום אחד". עד שדרש ר' יוחנן על הפסוק "ואותי יום יום ידרושון" שגם העוסק יום אחד בשנה כאילו עסק כל השנה כולה

ביאור הדברים נראה, שלמסקנת הגמ' באמת אין כאן זלזול, אלא דרך. לא כולם יכולים להיות בבי רב. לא כל אחד יכול להשתייך לגמרי לבית המדרש. זה לא מתאים לכל אחד, יש קשיים של פרנסה ועול. אבל מחדש רבי יוחנן שיש מציאות של "אותי יום יום ידרושון ודעת דרכי יחפצון". שכשמתאפשר הדבר, ויש יום אחד שבו האדם יכול להתפנות מכל עיסוקיו ולהיות עסוק כולו אך ורק ב"דעת דרכי יחפצון", זה מראה שאותו אדם שייך לגמרי לבית המדרש. הלב שלו נמצא במקום הנכון. תופעה נפלאה זו של ימי "בר בי רב" חושפת את מה שאולי לא כולם יודעים. ישנו ציבור כל כך גדול שאוהב ללמוד תורה. פשוט אוהב את התורה כמשמעו. לצערו שטף החיים לא תמיד מאפשר לעצור את הכל ולהתמסר אליה כראוי. אבל כשהדבר מתאפשר, הרצון לשבת ולהתחבר אל התורה הוא עז. אולי שווה לנסות ולייצר מידי פעם ימים שכאלו. לא צריך לחכות לה' באייר. מידי פעם יום שבו מתנתקים מהנייד ומכל העיסוקים, ויושבים בבית המדרש להגות בתורה ולחפוץ בה.