ההתמודדויות והניסיונות שמציבים בפנינו הנערים, הם מאד אינטנסיביים, ואנחנו נדרשים להעסיק, להפעיל, לאלתר, לפייס, לג’נגל, ללכת בין הטיפות. האתגר ללוות נערים מתבגרים שואב מאיתנו משאבים נפשיים לא פשוטים, ואנו חייבים למצוא זמנים גם להטעין את הסוללה שלנו. זה לא קל. צריך בחיים להשקיע בעוד זירות: להשתדל בפרנסה (כך קראתי פעם באיזה ספר), וצריך לטפח זוּגיוּת, צריך לנהל בית ולהכין שבתות, וצריך גם להשקיע בשאר הילדים, להתפלל וללמוד, וצריך כל כך הרבה דברים אחרים…
לפעמים מרוב כיבוי שריפות וטיפול בשגרה השוחקת, אנחנו נמצאים במתח, ואנחנו שוכחים את עצמנו. עושים הכל ‘למען הילדים’, אבל את עצמנו אנו דוחקים ומזניחים…
בדבר הזה, כדאי לקחת מוּסָר מסרטון הבטיחות שמקרינים בטיסות. מסבירים שם שבמקרה חירום ירדו מסיכות חמצן, ואז – יש לשים את המסכה קודם כל לעצמך – ורק אחר כך לילד. אני זוכר שכאשר ראיתי פעם את הסרטון הזה, חשבתי שזה מאד לא יהודי, יש עניין תמיד קודם כל לדאוג לילדים. אבל אחרי ההתבוננות – הבנתי את ההיגיון שבזה, אם לא תדאג לעצמך, לא יהיה מי שידאג לילדים.
הכלל הזה נכון לא רק במקרי חירום בטיסות, אלא גם בחיים הרגילים. הילד צריך הורה חי ומתפקד. הורה ששוכח את עצמו, מְסַכֵּן בזה לא רק את עצמו אלא גם את הילדים שלו. למרות כל האתגרים שהילדים מציבים בפנינו, צריך לזכור שהילדים מצפים לראות אותנו שמחים ובעלי אנרגיות, ולכן חשוב שעם כל הכבוד, לא ננתק את עצמנו מהדברים שנותנים לנו את השמחה והַחִיּוּת הנצרכים כל כך כדי שנוכל להיות הורים טובים, שמחים ומעניקים.
מה תכלס’? איזה עצות אפשר לתת לגבי הטענה אישית של הסוללות שלנו? זה אישי, לכל אחד יש מקורות הטענה שונים. זה מחייב התבוננות אישית, לראות ולזהות מה מרגיע אותנו, מה ממלא אותנו. יש אנשים שנרגעים על ידי התעמלות: שיעורי אירובי. שחייה. מסאז’ או ספא. יש כאלה שאמבטיית קצף, מוזיקה או קריוקי מרגיעים אותם. זה שונה אצל כל אחד, אבל צריכים למצוא ‘משחררי לחץ’ שמאווררים אותנו, ולהתמיד בהם.
זה לא מותרות ולא בונוס. יש עלינו, ההורים, עומס נפשי עצום, והוא ממש מסכן את בריאותנו. צריך למצוא דרכים לשחרר אותו, ולקבוע לכך עיתים, לסגור זמנים ביומן עבור כך, אחרת זה ידחק לתחתית הרשימה ויוזנח. במקביל, כדאי להיות ספונטניים כשנפתחת עת רצון ‘לחטוף’ פעילות שכזאת.
מעֵבר למילוי המצברים האישי, יש צורך גם במילוי מצברים זוגי. אצל כל זוג תמיד צריך לחזק את הקשר, אבל נער בסיכון זה גם בית בסיכון, והבית כולו עלול להיות בסכנה מרוב השחיקה והתסכול סביב ענייני החינוך. מה גם שתמיד יש פערים בין אבא לאמא, בכל בית יש מישהו קצת יותר קשה, ומישהו קצת יותר רכה…
המצבים הקשים גורמים לפערים להתחדד ולהעמיק עוד, ולכן כדאי לקיים: “עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה” (משלי י’ י”ב), ולייצר זמני איכות קבועים לחיזוק הזוגיות. זמנים בהם לא נתעסק בצרות, אלא נקיים: “אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ” (שיה”ש ג’ ה’), גם נקבע לכך ביומן זמנים קבועים, וגם נהיה ספונטניים וננצל הזדמנויות שצצות כדי להעמיק את הקשר, כי זה מה שייתן לנו דלק וכוח לכל הניסיונות והאתגרים שבדרך.
