האור שהוצת בשטיבל

אברהם דוב גרינבוים / עורך עיתון ‘הדרך’

פגשתי באחרונה יהודי חסיד כבן תשעים, שהינו חסיד מובהק של האדמו”ר הזקן מגור האמרי אמת, הגם שלא ראהו בחייו. הוא גדל כילד בעיירה מרוחקת מגור הסמוכה לוורשה, ואביו הבטיח לו כל השנים לקחת אותו לרבי כשיגדל. כשגדל הנער – פרצה המלחמה ומשפחתו של הנער ברחה עד צרפת. כשהגיע סוף סוף לישראל, כבר מלך תחתיו בנו הבית ישראל.

למעשה, כבר דור ודורותיים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה והימוט מוסדי תבל, השכילה החסידות להבין כי יש לבנות פלטפורמות קטנות שישמרו על היחידים, שירגישו משויכים לחצר הגדולה גם ממרחק אלפי מילין ופרסאות.

הכלל, קרי החצר, בנוי על הפרט, המוני יחידים שרואים חיבור ומרגישים שיוך לחצר האם, אך דא עקא, הגיאוגרפיה המזרח אירופאית לא אפשרה ניוד ושינוע קלים, לכך באה ההמצאה של ה’שטיבלך’ שהיו מפוזרים בכל עיר והיוו מוקד משיכה עבור אלפי החסידים, שראו בזה את מקור חיותם, אפילו יותר מאשר בית המדרש הגדול, אותו פקדו אולי פעם בשנה או שנתיים ולפעמים אף פחות.

מה היה בו בשטיבל ומה פשר שמו?

איש חסיד היה ושמו רבי חיים אלתר ברגר ז”ל, עסקן אגודאי מדור אחר. קורות חייו פורסמו באחרונה על ידי בתו בספר ‘ריקוד האש בבוכנוואלד’. בספר מתואר בחביבות רבה חיי השטיבל הגוראי בזדונסקה וולה שהייתה בפלך לודז’ הגדולה.

הוא מתאר שם איך בני החבורה הבחינו כי עיניו של אחד מבני השטיבל כבויות. הלה, שילדו העשירי נולד לפני ימים ספורים, עמד לפני זריקה אל הרחוב הפולני הקר, היות ולא היה בידו לשלם דמי שכירות. רבי חיים אלתר, שהיה עסקן נמרץ, ארגן את אחת הבריתות ההזויות והמסופרות ביותר בתולדות זדונסקה וולה. הוא פשוט ‘מכר’ את הסנדקאות לרך הנימול לעשרה נגידים בעיר, כשאיש לא ידע מרעהו, וכך ביום השמיני עת נכנסו הנגידים לשטיבל הגוראי וגילו את התרמית, הופיע לפתע רבה של העיר, וקרא להם: ‘מי שרוצה לחזור בו מהמצוה – יכול לחזור בו’. כמובן שאיש מהנגידים לא התחרט והרב נטל את הסנדקאות לעצמו.

השטיבל היה ונותר מקום של “איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק”. סיפר לי סבא, רבי דוד גרינבוים ז”ל, שהיה חסיד ראדומסק, כי במחנות העבודה בשואה האיומה, עדיין התקבצו בחורי חסידי גור וחלקו מלחמם זה לזה. נהגו כפי שנהגו עד כה בסעודות בשטיבל, הניח כל אחד את פרוסת לחמו באמצע ואכלו אחד מהשני.

אלו רק אלומות אור יחידניות על חיי חברה, פעילים ושאפתניים, שמחים וגם בוכיים, של בני החבורה, שהתקבצו יחד, ועזרו אחד לרעהו גם כשכמעט לא היה איך וכיצד לעזור.

בשפת האידיש, כשרוצים לחבב משהו מוסיפים לו ל’ בסופו. אברימ’ל א זיס’ל קינד. בית באידיש הוא ‘שטוב’, אבל ‘שטיבל’ הוא לא בית, הוא בית חביב, שם באים לבלות. בתורה ובחסידות כמובן. זה לא מקום רק ללימוד, ולא רק לתפילה. זה בית לסעודות מרעים, זה בכלל מקום כיף לאברכים, שם הם מדברים, שם הם מתוודעים, שם הם גם מרכלים. זה הבית השני שלהם, בעצם לפעמים גם הבית הראשון.

במעבר חד אל ימינו אנו: גם כיום החברה בשטיבל היא הדבר הבריא ביותר שיש לאברך בתחילת שנותיו הצעירות ועד זקנה ושיבה. יש שם גם התעלות רוחנית וגם עזרה הדדית גשמית, לפי הכלל של “גשמיות הזולת הוא הרוחניות שלך”. אדם שאין לו שטיבל – הוא לא מחובר, הוא לא משויך לכלום. השטיבל מעצם טבעו מחבר את האדם לשורשים, לקהילה, למוסדות. חיי הקהילה נובעים בזכות חברי השטיבל.

יש לזכור עוד דבר: יהודי שמתפלל באיצקוביץ או בזכרון משה, והוא לא מופיע יום או יומיים, כמעט ואין מי שישים לבו לכך, שמא בכלל הקדים הבוקר להתפלל במקום אחר וכדומה, רק אם לא יופיע לאורך תקופה ארוכה יתחילו השאלות. אברך שלא מגיע לשטיבל יום או יומיים – כבר תידלק נוראה אדומה בקרב חבריו, הגבאי יתקשר לברר אם חש בטוב, חברי השיעור יתהו על חסרונו. החיבור הוא חזק לאין ערוך ולאין שיור.

הם אמנם לא בני משפחה, אבל הם עורכים כיום בריתות, קידושים, בר מצוות, שבע ברכות בהיכלי השטיבל’ך וברמה גבוהה כמו של קייטרינגים מבוקשים. הם לא בני משפחה, אבל הם קרובים יותר, נפגשים יותר ומכילים יותר מכל בן משפחה אחר. הם חווים איתך את השעות הקשות ואת השעות הטובות, בוכים איתך, מצטערים איתך ושמחים איתך.

מאה שנה לאחר ייסוד השטיבלך במזרח אירופה והם הפכו מודל להערצה ולחיקוי.