כדאי לשים לב לעובדה מעניינת על האישים הדגולים של ספר בראשית, אותו אנו מסיימים השבוע, ועל עוד כמה מגדולי אומתנו.
אצל אדם הראשון – קין היה הבן הבכור, אך דווקא הבל – הבן השני, היה מקובל יותר אצל ה'.
אצל נח – יפת היה הבן הגדול, אך דווקא שם – הבן השני, נהיה הבן המוצלח יותר.
אצל אברהם אבינו – ישמעאל היה הבן הגדול, אך יצחק – הבן השני, דווקא הוא הוכתר ל'אבינו'.
אצל יצחק אבינו – עשיו הוא הבן הגדול, אך דווקא יעקב – הבן השני, נהיה ל'אבינו'.
אצל יעקב אבינו – ראובן הוא הבן הבכור, אך לבסוף דווקא יוסף – הבן הכמעט אחרון, קיבל 'פי שניים'.
אצל רחל ולאה – לאה היא הבת הבכירה, אך דווקא רחל – הבת השנייה, היא עיקרו של בית.
אצל יהודה – זרח הוא הבן הגדול, אך דווקא מפרץ, הבן השני, יצאה המלכות.
אצל יוסף – מנשה הוא הבן הבכור, אבל אפרים – הבן השני, דווקא הוא נהיה גדול יותר.
אצל עמרם – אהרון הוא הבן הגדול, אך משה – הבן השני, דווקא הוא נבחר להיות 'רבינו'.
אצל ישי – דווקא הבן הקטן דוד – הוא 'מלך ישראל חי וקיים'.
אלו עובדות מעניינות. מדוע בכל כך הרבה שושלות קדושות, נבחר דווקא הבן השני או אפילו הקטן יותר? הלא דבר הוא!
איננו יודעים בבירור האם ישנה סיבה אחת המסבירה את תופעת ה'בן השני', אבל אין ספק שעובדה זו החוזרת כחוט השני אצל הרבה ממאורות העם היהודי, מלמדת אותנו על ההזדמנויות השוות שניתנות לכולם. גם 'הבן השני' או כל מי שמרגיש כמו 'הבן השני'… יש לו את הזכות השווה, הוא יכול להתאמץ, להוכיח את עצמו – ולזכות!
פעמים רבות, דווקא הבן השני שידע שהוא צריך להוכיח את עצמו 'כי הוא לא נולד ראשון' – דווקא הוא הגיע ליותר הישגים מאחיו הבכור שחשב שהכל מגיע לו באופן אוטומטי.
יש כאלו בתוכנו שכל הזמן עסוקים במרמורים על אפליות הקיימות אצלנו – למה הוא קיבל ראשון ואני שני, למה אותו קיבלו ואותי לא, ולמה נתנו לההוא קודם ולא לי, ולמה ולמה ולמה… העיסוקים האלו במעמד שקיבל האחר, ובהשוואות הבלתי נגמרות – מונעות מהאדם להתקדם באמת, למצות את יכולותיו ולהגיע להישגים.
אם כל אחד מאיתנו יעשה עד תום את המוטל עליו כפי דרישות התורה וההלכה, לא נצטרך כל הזמן לחיזוקים והסכמות סביבתיות, אלא נרגיש שאנחנו ראשונים – גם אם אלו שלידינו יחשבו אחרת… 'הבנים השניים' מלמדים אותנו, שכשעושים את מה שצריך ומתאמצים לחיות נכון – מקבלים בסופו של דבר את כל מה שמגיע ויותר, כי 'סוף הכבוד לבוא'…
ברכת השלום
אנו מברכים את ילדינו בברכת הבנים: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". מה יש באפרים ובמנשה שכולנו רוצים ילדים שכאלו? יש בהם דבר ייחודי!
כאמור, מאז ימות עולם, תמיד היו מתח ותחרות בין אחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו ועוד. לעומת זאת, מנשה ואפרים חיו יחד באחווה גמורה, ולמרות שיעקב הקדים את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור – הם המשיכו לחיות בשלום. את זה רומז כל אב לבניו בברכתו אליהם – תאהבו בנים שלי אחד את השני, ותחיו תמיד בשלום, למרות הכל – כמו מנשה ואפרים…
ברכת ההורים
מנשה ואפרים הם דוגמא להצלחה חינוכית מדהימה. בשונה משאר בני יעקב שגדלו בארץ הקודש תחת שרביטו החינוכי של יעקב אבינו, מנשה ואפרים גדלו בארץ מצרים. לגדול במצרים, בתוך ארמון המלכות, על שלל פיתוייו, ולהישאר יהודים כשרים, זה מראה על יהדות פנימית ויציבה, יהדות שורשית ואותנטית שהסביבה העוינת מסביב לא מצליחה לנצח.
סוד ההצלחה החינוכית עם ילדים כאלו, טמון בדוגמא האישית המופלאה שהראו יוסף הצדיק ואשתו, ובקשר האמיץ שהיה להם עם הילדים. כי כשמסביב האווירה כל כך גויית ומתירנית, חייבים ההורים לשמור על קשר אמיץ ואוהב עם הילדים, להוות עבורם משענת תומכת ולתת להם תחליפים אמיתיים וראויים. רק כך אפשר לגדל ב'מצרים' או בכל מקום שדומה למצרים ילדים צדיקים.
אם נשים לב, נראה שברכת הבנים היא ברכה ותפילה. אנו מברכים את הילדים ותוך כדי אנו מתפללים על עצמנו… אנו מתפללים בכל לב שנצליח להיות הורים טובים – הורים שיוצאים להם ילדים טובים כמו מנשה ואפרים…
