הרב ישי הבלין
אלול וגעגוע
אחד הרגשות הנוכחים ביותר לאורך חודש אלול הוא הגעגוע. הרבה מדברים בהקשר של חודש הרחמים והסליחות על רגשות כמו חרדה ופחד, וגם בושה וחרטה. אבל דומה שעוד יותר מהם נוכח וחופף על החודש הזה הגעגוע.
בקרב בוגרי ישיבות, בפרט כאלה ששקועים ראשם ורובם בעולם המעשה, יש רבים שנזכרים בתחילת אלול ב'אלול של הישיבה'. אחרי הכל, קשה למצוא עוד מרחב שבו מורגשת כך ההתכווננות לקראת הימים הנוראים. כאשר 'אלול' הופך לפרט אחד מתוך רשימת מטלות ועניינים שעל הראש, טבעי להרגיש נוסטלגיה לאלול המרוכז והאינטנסיבי שבישיבה.
באופן משונה, כשאני מהרהר באלולים של הישיבה ומציף שוב את החוויה הייחודית שלהם, אני שם לב שגם אז שיחק תפקיד מרכזי הרגש הנוסטלגי. מתברר שגם האלול הישיבתי הוא אלול מתגעגע. למה התגעגענו אז? אולי לאלול של הישיבה קטנה, שהיה עוד יותר תמים ודרוּך מזה שבישיבה גדולה?
אבל האמת היא שזו לא רק 'חוויית המשתמש' של הבחורים. הנוסטלגיה האלולית היא מוטיב מרכזי גם בשיחות המשגיחים הנפוצות. כמעט אין שמוע'ס טוב על אלול שלא כולל התרפקות של המשגיח שליט"א על אלול אצל המשגיח זצ"ל. למעשה, יש לי חשד מבוסס שגם השיחות האלוליות של המשגיח זצ"ל עסקו לא מעט באלול בקלם, בסלבודקא או בנובהרדוק.
באופן משונה, ההתעוררות לתשובה באלול מתבססת על געגוע לאלול ישן יותר. נדמה כאילו אלול מוצלח דורש שני אלולים לפחות: אלול דהשתא, ואלול להתגעגע אליו.
אבל הגעגוע לאלול-של-פעם הוא לא המצאה של המשגיחים בעולם הישיבות. התופעה הזו קיימת כבר בראשית תנועת המוסר באירופה. זוכרים את הציטוט המוכר ביותר של ר' ישראל סלנטר על אלול? "מִלְּפָנִים כַּאֲשֶׁר יָדַעְתִּי — כָּל אִישׁ אֲחָזוֹ פַּלָּצוּת, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא קָדוֹשׁ אֱלוּל". הפלא ופלא. גם ר' ישראל מעורר את קוראיו לתשובה באמצעות התרפקות על 'אלול של פעם'.
נכון, נוסטלגיה היא רגש אינטגרלי בכל החגים לאורך מעגל השנה, אבל הנוכחות שלה בהקשר האלולי חריגה ודורשת ביאור.
ייתכן שההסבר לכך נעוץ בתפקיד המהותי של הגעגוע בחודש אלול. השנה נפתחת בחודש תשרי עמוס החגים. בשיאו של החודש אנחנו חוגגים לפני השם בחג שבו השמחה הגדולה ביותר, חג הסוכות. במובן מסוים, ראש השנה ויום הכיפורים מהווים הכנה לחג הסוכות. בראש השנה אנו מתעוררים ומעמידים מחדש את הקשר האידיאלי בינינו לבין הקב"ה, לאחר מכן אנחנו מתחטאים לפניו ביום הכיפורים, ואז אנחנו יכולים לשמוח איתו בשלמות בחג הסוכות.
בסדר הדברים בתורה שבכתב אין תפקיד לחודש אלול. המהלך של התחדשות הקשר בין ה' לעמו מתחיל בראש השנה, בהצהרת הכוונות והמלכת ה', וממשיך בתשובה וכפרה עד לשמחת חג האסיף. ייתכן שבזמן שישראל בארצם ובית המקדש על מכונו, אין צורך בהכנה נוספת. הנוכחות האלוקית בחיי העם ברורה מאליה, וניתן להתחיל את תהליך ריענון הקשר ישירות בהצהרת האמונים של ראש השנה.
תפקידו של חודש אלול כהכנה לקראת הימים הנוראים התחדש לאורך הגלות, במצב שבו ההתחדשות שנדרשת בראשית כל שנה הפכה מורכבת יותר. בגלות, המציאות הסובבת פועלת יום יום להשכיח את קירבת ה', ולא ניתן להתחיל את תהליך ההתחדשות ישירות בראש השנה. נדרשת הכנה פנימית שתקדים את השלב של ההמלכה והצהרת האמונים. מה שנדרש הוא תהליך היזכרות איטי ועמוק יותר. לאורך החודש אנחנו נזכרים ומתגעגעים. מתגעגעים לא רק לאלול שהיה לנו פעם, אלא גם לתוכן הפנימי של חיינו שנשחק ונדחק הצידה בשטף הזמן. מתגעגעים לקירבת ה', לדבקות, לרוחניות. בין אם הגעגוע מתייחס לרגעים גבוהים יותר שחווינו בעבר, ובין אם הוא מכוון למציאות שעדיין לא הגענו אליה, אבל אנחנו 'מכירים' אותה בנפשנו פנימה וכוספים אליה.
ייתכן שהגעגוע המהותי של חודש אלול, הגעגוע לקרבת אלוקים, יצר את המרכזיות של הגעגוע בחוויית האלול היהודית. ואכן, הגעגוע הפשוט ל'אלול אחר' יכול לשמש אותנו ככלי בדרך אל הגעגוע העמוק יותר. הוא מעורר אותנו להיזכר בעולם הרוחני שלנו, ולכסוף לרגעים של "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב". כך נוכל להגיע מודעים ומרוכזים לרגע שבו מוּנע התהליך היסודי של ראש השנה.
קרדיט תמונה: ויקיפדיה
