כדאי לשים לב לעובדה מעניינת על האישים הדגולים של ספר בראשית, אותו אנו מסיימים השבוע, ועל עוד כמה מגדולי אומתנו. אצל אדם הראשון – קין היה הבן הבכור, אך דווקא הבל – הבן השני, היה מקובל יותר אצל ה'. אצל נח – יפת היה הבן הגדול, אך דווקא שם – הבן השני, נהיה הבן המוצלח יותר. אצל אברהם אבינו – ישמעאל היה הבן הגדול, אך יצחק – הבן השני, דווקא הוא הוכתר ל'אבינו'. אצל יצחק אבינו – עשיו הוא הבן הגדול, אך דווקא יעקב הבן השני – נהיה ל'אבינו'. ראובן הוא בנו הבכור, אך לבסוף דווקא יוסף – הבן הכמעט אחרון, הוא זה שקיבל 'פי שניים'. אצל רחל ולאה – לאה היא הבת הבכירה, אך דווקא רחל – הבת השנייה, היא עיקרו של בית. זרח הוא בנו הגדול של יהודה, אך דווקא מפרץ, הבן השני, יצאה המלכות. אצל יוסף – מנשה הוא הבן הבכור, אבל אפרים – הבן השני, דווקא הוא נהיה גדול יותר. אצל עמרם – אהרון הוא הבן הגדול, אך משה – הבן השני, נבחר להיות 'רבינו'. אצל ישי – דווקא הבן הקטן דוד – הוא 'מלך ישראל חי וקיים'.
זו עובדה מעניינת. מדוע בכל כך הרבה שושלות קדושות, נבחר דווקא הבן השני או אפילו הקטן יותר, הלא דבר הוא?! איננו יודעים בבירור האם ישנה סיבה אחת המסבירה את תופעת ה'בן השני', אבל אין ספק שעובדה זו החוזרת כחוט השני אצל הרבה ממאורות העם היהודי, מלמדת אותנו על ההזדמנויות השוות שניתנות לכולם. גם 'הבן השני' או כל מי שמרגיש כמו 'הבן השני'… יש לו את הזכות השווה, הוא יכול להתאמץ, להוכיח את עצמו – ולזכות! פעמים רבות, דווקא הבן השני שידע שהוא צריך להוכיח את עצמו – הגיע ליותר הישגים מאחיו הבכור שחשב שהכל מגיע לו באופן אוטומטי. יש כאלו בתוכנו שעסוקים כל הזמן במרמור על אפליות הקיימות סביבם – למה הוא קיבל ראשון ואני רק שני, למה אותו קיבלו ואותי לא, למה נתנו להוא קודם ולא לי, למה ולמה ולמה… העיסוקים האלו במעמד שקיבל האחר, ובהשוואות הבלתי נגמרות – מונעות מהאדם להתקדם באמת, למצות את יכולותיו ולהגיע להישגים. אם כל אחד מאתנו יעשה עד תום את המוטל עליו כפי דרישות התורה וההלכה, לא נצטרך כל הזמן חיזוקים והסכמות סביבתיות, אלא נרגיש שאנחנו ראשונים – גם אם אלו שלידינו יחשבו אחרת… 'הבנים השניים' מלמדים אותנו, שכשעושים את מה שצריך ומתאמצים לחיות נכון – מקבלים בסופו של דבר את כל מה שמגיע ויותר, כי 'סוף הכבוד לבוא'…
ברכת השלום אנו מברכים את ילדינו בברכת הבנים: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". מה יש באפרים ובמנשה שכולנו רוצים ילדים שכאלו? יש בהם דבר ייחודי! מאז ימות עולם, תמיד היו מתח ותחרות בין אחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו ועוד. לעומת זאת, מנשה ואפרים חיו יחד באחווה גמורה, ולמרות שיעקב הקדים את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור – הם המשיכו לחיות בשלום. זאת רומז כל אב לבניו בברכתו אליהם: תאהבו בנים שלי – אחד את השני, ותחיו תמיד בשלום, למרות הכל. כמו מנשה ואפרים…
ברכת ההורים מנשה ואפרים הם דוגמא להצלחה חינוכית מדהימה. בשונה משאר בני יעקב שגדלו בארץ הקודש תחת שרביטו החינוכי של יעקב אבינו, מנשה ואפרים גדלו בארץ מצרים. לגדול במצרים, בתוך ארמון המלכות, על שלל פיתוייו, ולהישאר יהודים כשרים, זה מראה על יהדות פנימית ויציבה, יהדות שורשית ואותנטית – שהסביבה העוינת לא מצליחה לנצח. סוד ההצלחה החינוכית עם ילדים כאלו, טמון בדוגמא האישית המופלאה שהראו יוסף הצדיק ואשתו, ובקשר האמיץ שהיה להם עם הילדים. כי כאשר מסביב האווירה כל כך גויית ומתירנית, חייבים ההורים לשמור על קשר אמיץ ואוהב עם הילדים, להוות עבורם משענת תומכת ולתת להם תחליפים אמיתיים וראויים. רק כך אפשר לגדל ב'מצרים' או בכל מקום שדומה למצרים ילדים צדיקים. אם נשים לב, נראה שברכת הבנים היא גם ברכה וגם תפילה. אנו מברכים את הילדים שלנו – ותוך כדי הברכה אנו מתפללים גם על עצמנו… אנו מתפללים בכל לב שנצליח להיות הורים טובים, הורים שיוצאים להם ילדים טובים – שיגדלו בצדקות ובאחווה גמורה, כמו מנשה ואפרים.
