מי שה’שלום בית’ שלו תקין, לא ימצא את עצמו עם בן סורר ומורה

אבות ובנים

בפרשה אנו מוצאים את סיפורו המזעזע של בן סורר ומורה. ילד קטן ומרדן שגילתה לנו התורה שאין לו סיכוי, ועל הוריו לספר את מעלליו בפני כל בני העיר, שגם משתתפים בסופו המר. מאיפה צומח ילד כזה, ומדוע על הוריו להתבזות כך בפני כולם?

בפרשה הקודמת, הסמוכה לפרשת בן סורר, מופיע עניינה של אשת יפת תואר: אישה גויה שבדיעבד ובתנאים מחפירים, התירה התורה להתחתן איתה – לאותו לוחם שלא עומד בפני הפיתוי לשאת אישה גויה שלא מתאימה לו. חז”ל לומדים מסמיכות הפרשיות שסופן של נישואין אומללים אלו שיצא מהם ילד בן סורר. ללמדנו שהכל מגיע מאתנו, ההורים, ואם רק נדע להשקיע בעצמנו ולהיות דוגמא אישית למוסריות ולזוגיות מתאימה – הילדים שלנו ימשיכו את הדרך.

על מילות הפסוק “בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו”, חידשו חז”ל הלכה מעניינת: על הקולות של האב ושל האם להיות דומים ושווים, ואם הם אינם שווים הבן שלהם אינו נענש. מדוע? כי כלל גדול בהורות נכונה הוא לשדר לילדים תמיד מסר אחיד המוסכם על ההורים. אם הורים  מתווכחים ביניהם ואינם משתווים, והילד מרגיש מריבה וכעס בין הוריו – הוא מרגיש חסר ביטחון ותלישות ואל תצפו ממנו לכלום. הוא אינו אשם במצבו ואין להענישו. רק אם הורים חיים בהרמוניה מוחלטת, עד שקולם נשמע זהה – רק אז תוטל האחריות על בנם…

בדרך כלל, כשיש אהבה ושלום בית בין ההורים – הילדים גדלים בסדר. זה בדוק. תשאלו נא את העוסקים בחינוך בקרב צעירים רבים ממחננו. הם יאשרו את העובדה הזו…

‘אלול’ וגדלות האדם

על האיש שקיבל עונש מוות ונתלה על העץ, מצווה התורה: “לא תלין נבלתו על העץ… כי קללת אלוקים תלוי”. פירוש המילים “קללת אלוקים תלוי” הוא ‘זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו, כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי’ (רש”י). למדנו דבר מדהים! המדובר כאן באיש שפל ונאלח, שנתלה כי התחייב מיתה על עבירה בלתי נסלחת. האומנם גם הוא מזכיר את אלוקים – עד כדי כך שהרואים אותו תלוי יכולים לתעות ולמצוא דמיון בינו לבין האלוקים?

למדנו שכן! ‘כי בצלם אלוקים עשה את האדם!’ בתוך כל יהודי נמצאת נשמה אלוקית, וכל אחד יכול להגיע בחייו לרמות גבוהות – עד שכל מי שמסתכל עליו יכול למצוא בו דמיון אלוקי. ‘זמן אלול’ ניתן כדי שנדייק את הדמות שלנו  שתזכיר יותר את אלוקים.

‘אלול’ ושנה ראשונה

“כי ייקח איש אשה חדשה… נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח”. יכולה אישה נשואה טרייה לשאול את בעלה בסוף שנת הנישואין הראשונה: אם אכן מגיע לי ממך ‘ושימח’, מדוע יינתן לי יחס חיובי שכזה רק במשך שנה אחת? התשובה לשאלתה היא בערך כך: ‘שנה ראשונה’ היא כמו ‘זמן אלול’.

הניסיון מוכיח שקשה מאד לחיות ברמה של אלול כל השנה… אך לקראת כל שנה חדשה מתבקש כל יהודי לחיות – לפחות חודש אחד – בצורה מושלמת, כדי שבהמשך השנה, אם יבואו על יהודי תקופות פחות טובות של ניסיונות ואתגרים, שעלולים להביא אותו לייאוש ומחשבות ש’אני לא מסוגל לחיות אחרת’, או אז יבואו ימי אלול של תחילת השנה כהוכחה ש’אני כן מסוגל ויש לי לאן לשאוף’…

בדיוק לשם כך ניתנה ה’שנה ראשונה’. אכן, לחיות כל החיים בצורה מושלמת זה קשה, אך בתחילת חיי הנישואין מתבקש כל בעל לעשות עבור אשתו החדשה, למשך שנה אחת, את המקסימום, כדי שבמשך החיים, אם יגיעו תקופות מאתגרות שבהן יאמר הבעל ‘אני לא מסוגל להתנהג אחרת’, תזכיר לו אשתו את השנה ראשונה שלהם, ותוכיח לו שהוא אכן כן מסוגל…