כשביקר הקב"ה את אברהם ולפתע הגיעו אורחים, מבקש אברהם מאת ה': "אל נא תעבור מעל עבדך.." ומיד הוא רץ להכניס את האורחים. חז"ל לומדים מכאן ש'גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה'. מדוע באמת זה כך, וכי כבודו של הקב"ה פחות הוא מכבודם של אורחים – עד כדי כך שאפשר להשאיר את הקב"ה שיחכה? ודאי שלא, אלא שהקב"ה מתגלה ומתקשר עם יהודי בעיקר דרך מעשים טובים של הטבה וחסד. זו הבנה יסודית מאוד – שהיא המקור להנהגה זו של אברהם. ההתקשרות והחיבור עם ה', אינם דבר רוחני ערטילאי שאין בו ממשות, כי אם צורת התקשרות שמתאפשרת דווקא ע"י קיום מצוות ומעשי חסד, אשר באמצעותם מתקיים החיבור עם ה'. כשאברהם הכניס את אורחיו הוא לא השאיר את הקב"ה לחכות עד שיסיים את העיסוק עם אורחיו, אלא שבהכנסת האורחים עצמה – הוא מצא את הקב"ה בלבבו, וכך המשיך את התגלות ה' שהיה שרוי בה, אל חיבור עמוק וחשוב יותר – מאשר הקשר עם ה' שהיה לו בהתגלות שלפני הגעת האורחים. אמור מעתה, גדול החיבור עם ה' שאפשר להשיג דרך מעשים טובים של חסד, יותר מקבלת פני שכינה – קשר ערטילאי עם ה', שאינו בא לידי ביטוי בפעולת הטבה מעשית. הבנה זו תשפוך אור על דבר נוסף. אברהם "יושב פתח האוהל כחום היום" וממתין לאורחים – 'ולפי שראהו ה' שהצטער שלא היו אורחים באים, הביא אליו המלאכים בדמות אנשים' (רש"י). ואנו שואלים, מדוע הצטער אברהם, הרי אין אורחים בכל הסביבה, האנשים נשארים בבית ואינם זקוקים כלל לאירוח – אז על מה יש להצטער? למדנו מכאן כאמור, שקיום מצוות בפועל זו צורת התקשרות עם ה'. אצל אברהם אבינו, עשיית חסד עם אנשים, היא צורת החיבור המעשית שלו עם אלוקים. רק כשאברהם עושה למישהו אחר משהו טוב – רק אז הוא מרגיש את ה', ומכיוון שלא הגיעו אורחים, הצטער אברהם שאינו יכול להיטיב בפועל עם מישהו, ואינו יכול להרגיש את ה' כרגיל. נכון הדבר שאם אין אורחים – אברהם לא חייב כלום, אך הוא מצטער על חוסר האפשרות שלו להתחבר עם ה', ולהתקדם רוחנית באמצעות הכנסת אורחים. מהי נשמה? הראיה הגדולה לקיומה של נשמה אלוקית באדם, היא ההנאה והסיפוק שיש ליהודי כשהוא עושה חסד עם מישהו אחר. הרגשת הסיפוק המופלאה הזו – שהיא ההיפך מהתכונה החייתית האגואיסטית רק לקחת ולקחת ללא חשיבה מצפונית על הזולת – מקורה בנשמה שהיא חלקיק אלוקי הנמצא באדם. עניינו של אלוקים הוא ההטבה האין סופית שלו לעולם, והחלקיק האלוקי של ההטבה הזו, הוא שקורא לאדם מתוך פנימיותו – להיטיב לזולת. באותו רגע שהאדם מיטיב לסביבתו, הוא מתחבר לחלק האלוקי שבו, שכל עניינו הוא כאמור הרצון להיטיב. דרך ה' על שני ערכים מרכזיים ייסד אברהם את יהדותנו – על צדקה ועל משפט: “ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט”. המשפט דואג שהעולם יהיה מסודר יותר, לעומת זאת הצדקה דואגת שהעולם יהיה טוב יותר. ליהודים לא מספיק לגור בעולם שהוא מסודר עם מינהל תקין, הם מבקשים לשנות וליצור עולם טוב יותר, ערכי יותר, ומוסרי יותר. גם לאומות העולם יש את מצוות המשפט בתוך שבעת המצוות שהם מחויבים בהן, אבל המצווה לעשות צדקה בעולם – היא חידושו הגדול של אברהם אבינו. החידוש של אברהם בעולם לא היה רק בגילוי של מציאות ה', אלא בעיקר בגילוי רצונו של ה' ובחיוב של האדם 'ללכת בדרכיו' ולהתקשר אתו – באמצעות דרכיו הטובים. צעקתו של אברהם בעולם הייתה: 'יש אלוקים וצריך להתקשר ולהתחבר אתו. איך? עושים חסד – כמו ה' הטוב והמיטיב -, וכך מרגישים מחוברים אליו. אמונה מעשית בתקופת מלחמה זו, כאשר דאגה אופפת אותנו, רק ריענון של יסודות האמונה והביטחון עליהם חונכנו, יכול להרגיע ולספק עוגן נפשי ורוחני. אך לאור האמור ראוי שנדע, שהאמונה המרגיעה הממלאת את הלב חוזק ותקווה, לא תבוא רק במחשבות ערטילאיות של אמונה, אלא עליה לבוא לידי ביטוי גם ב'מעשים של אמונה' והטבה – שבתוכם יש את החיבור האמיתי עם ה'. רק באמצעות חסדים ומעשים טובים – יכול הלב להתמלא בחיבור האלוקי המושלם יותר והמרגיע יותר. כל פעולת הטבה שנרבה בעת הזאת – תתרום להצלחת המלחמה על ארצנו, ותוסיף בטחון לחיינו.
