שמעון יאיר ברייטקופף, עמל לפרנסתו
העבדות המבוקשת
הקמת הממשלה החדשה מביאה איתה בשורות רבות אבל גם כמה תופעות לוואי שאפשר כמובן לדרוש אותן לשבח או לגנאי. אין כאן נקיטת עמדה, אבל ברור שימים חדשים באים ואיתם שאלות חדשות.
רוב החרדים שאני מכיר שיצאו לשוק העבודה עובדים ב”תעסוקת חרדים”. ענף שלם במשק הישראלי שעוסק בדבר הזה. חלקם בהשמה של חרדים אחרים בשוק העבודה, חלקם מרצים בפני בכירי המשק על חרדים שיצאו לשוק התעסוקה, אחרים מועסקים במכונים שמעודדים לימודים של חרדים בשביל לצאת לשוק התעסוקה והאחרונים בארגונים שדואגים לרוחניות של החרדים שיצאו לשוק התעסוקה. כבר שנים שהבור התמלא מחולייתו – וכולם שמחים וצוהלים ובעיקר הגרף של התעסוקה החרדית לא מפסיק לעלות בחסדי שמיים.
ובכן, נראה שתמה התקופה הזו ובאה תקופה חדשה. תקופת עובדי המדינה.
בעבר הלא-רחוק, נציגי הציבור היו כמה סלבריטאים שאת הפרצופים שלהם היינו רואים רק בעיתון. הציבור לא היה נגיש אליהם. את הפרצופים שלהם הוא היה רואה רק בעיתון ואת הקולות היה אפשר לזהות רק דרך מקלטי הרדיו. היה בבצ’יק אחד שידעו שקרוב לביבי, עוד ארבל שכיהן כרמ”ט של דרעי ועוד שניים-שלוש יועצי תקשורת שהיו ממלאים את הפאנלים של ערוצי הרדיו החרדי בוויכוחים טעוני אמוציות שכל מילה הייתה צפויה מראש.
כל העסק הזה של הממשלה והכנסת, היה משהו רחוק, בלתי מושג. צריך לומר ביושר שהמרחק הזה נולד בין היתר בשל מיעוט התפקידים והנציגים. ל’אגודה’ היו 4-5 נציגים, לש”ס 9-10. רובם התגוררו ביישובים לא מוכרים. ועקנין מהצפון הרחוק, כהן מאשקלון, מרגי מאזור באר שבע וכן הלאה. זה היה טרום עידן הפרופילים על כל ח”כ עם תעודת זהות מלאה, מאיפה בא ולאן הוא הולך, איפה למד ולזכות איזה רב’ה ב’חיידר’ הוא זוקף את ההצלחה שלו.
אבל זה לא היה רק המרחק הפיזי, אלא גם מרחק מהותי. מכוון. ליצור קצת חיץ בינם לבין הציבור. עוד רגע לסיבות שהובילו לכך, אבל בחזרה להיום. זכינו לחיות בדור מיוחד. אכשר דרא ממש. שלח לנו הקב”ה מתנה יקרה, החוק הנורבגי שמו שהולך ומתרבה כמו נגיף הקורונה בימיו היפים. באופן אקספוננציאלי כמו שהיו אומרים הרופאים. בכל כנסת המתנה הזו הולכת ומתעצמת. הולכת ומשתדרגת.
דווקא הנורבגים שמעולם לא היטיבו עם העם היהודי, מביאים פה לגאולה שלימה למאות יהודים כשרים וטובים, מי יודע איזה זכות אבות יש להם. המתנה הזו במסגרתה נכנסים עוד ועוד חברים כחברים מן המניין לכנסת ישראל, לא רק שלא מתעייפת מהשימוש בה, אלא היא כמעיין המתגבר. בכל פעם שאתה חושב שראית הכל, מגיע הנורווגי, ואומר לך בשקט ובביטחון: עוד לא ראית כלום.
אשרי העם שככה לו.
אלא שלתופעה הזו יש השפעות נוספות. עד היום הייתה יותר מתחושה שהפוליטיקה הישראלית היא לא מקום לחרדים. הנציגים הולכים, עושים, משתדלים, משיגים מה שמשיגים וחוזרים הביתה. סוג של בדיעבד הכרחי. הרי המקום הזה, על ההמוניות שבו, הוא לא באמת מקום אידיאלי לעבודה ליהודי חרדי שמקפיד לאחוז רק טלפון כשר ואת בנותיו שולח לעילית של הסמינרים. והנציגים עצמם היו כמי השד”רים של פעם, נשלחו ע”י גדולי ישראל לבצע את מלאכתם בזירה לא פשוטה. הם לא הנושא. לא צריך להכיר אותם, לא צריך להתחכך בהם. עושים מה שעושים, מבצעים את שליחותם וזהו.
אבל עכשיו, אוהו. דומה שאין יהודי בעם ישראל שלא מכיר באופן אישי איזה ח”כ או שר. יהדות התורה מתכוונת להכניס 11 נציגים, ש”ס תכניס 15 נציגים, ועוד לא דיברנו על איזה שמונה שרים חדשים, ולמעלה ממאתיים אנשי צוות שמקיפים את כל החבורה הזו.
קשה למצוא היום חרדי אחד שלא למד בישיבה עם ח”כ טרי, או שאין לו איזה שר שיושב לידו בבית כנסת. מי שממש אתרע מזלו, ולא מכיר אף ח”כ באופן אישי, בטח יש לו איזה בן או אחיין שנכנס לכהן פאר כעוזר פרלמנטרי של אחד מעשרות הנציגים החדשים. איפה שאתה לא הולך אתה פוגש את הנציגים החדשים, עוזריהם ועוזרי-עוזריהם. מה שהיה איזה שמועה רחוקה, הופך לעבודה הכי מתוקשרת במגזר.
חשוב לומר, העובדה שיש ציבור חרדי כה גדול שעובד בכנסת, היא תופעה שלא שיערום אבותינו. בשנים האחרונות התרחבו, בלחץ כלל המפלגות, התקנים השונים לחברי הכנסת ולשרים, ומאז שמחה וששון ליהודים.
כיום סגן שר מתנהל כמו אימפריה. יש נהג, ויש עוזרים, ויש דובר ויועץ תקשורת, ויש גם מזכירה. מערך נרחב שמכרכר ומתזז סביב נבחר הציבור, ומייצר ענף תעסוקה שלם במגזר. אדמו”ר של קהילה גדולה בבני ברק יכול רק להתקנא בסגל הקבוע המקיף סגן שר במשרד שולי כלשהו, ומשמש אותו בצאתו ובבואו.
לכותב השורות יוצא מידי פעם לבקר בכנסת. אם לומר את האמת, לעיתים התחושה היא כאילו שנקלעתם למשרדי “לב לאחים”. קבוצות של חרדים מפטפטות בקול ליד המזנון. אחרים מעמיסים צלחות בבר, כשחבריהם כבר “תפסו שולחן” ושריינו גם את זה שלידו לקבוצה שמעשנת בחוץ וכבר נכנסת. אבל זה לא רק השולחן שנתפס. אין פרופורציה בין יחס חברי הכנסת החרדים במשכן, לנוכחות של בני המגזר במסדרונותיו.
כשעוברים במסדרונות אי אפשר שלא לפגוש קבוצות של חרדים שמנהלות שיחות קולניות, ממש כמו בבין הסדרים בישיבה שנמצאת במרחק רק ק”מ אוויריים מכאן.
בחדרי הוועדות, יש יותר חולצות לבנות מצבעוניות. חצי מהחרדים שמסתובבים במקום, עוזרים ומשמשים. החצי השני הם כתבים של ערוצי נייעס מכל הסוגים, שאורבים לח”כים ביציאה מהמעלית עם שאלות על ענייני השקופע, ומצטטים דברים שאמרו לקו נייעס אחר ערב קודם לכן.
אבל כאמור, זה מתחיל מלמעלה. להקות כתבי הנייעס מגיעות לשם בעקבות גדודי העוזרים והיועצים ששוטפים את המסדרונות. אלו מגיעים בעקבות חברי הכנסת השרים וסגני השרים, שמייצרים ענף תעסוקה משל עצמו.
אם בעבר היינו מרגישים נטע זר במסדרונות הכנסת, היום זה משפחה חרדית אחת גדולה ושמחה ומאושרת. סביר להניח, שלא ירחק היום, ומי שאינו נמנה על הציבור החרדי, יחשוב לפני שהוא נכנס בלי כיפה למשכן. בכל זאת, לא נעים להיות חריג. ממקום של בדיעבד, של מקום זר ומנוכר, זה הפך למשהו משפחתי, וזה שינוי דרמטי שמתחולל תוך שנים ספורות.
והשינוי הזה מצריך חשיבה. נראה שהנציגים עצמם עוד לא יודעים איך לעכל את השינוי. אפשר לראות את האמביוולנטיות והיחס השנוי במחלוקת לחגיגה הזו בלא מעט זירות.
מצד אחד, ביהדות התורה לא לוקחים תפקידי שרים בשביל לא להיות חלק מהשלטון הרשמי של מדינת ישראל. מצד שני עובדים על תיקון חקיקה שיאפשר לסגן שר להחזיק בסמכויות מלאות של שר. בונים איזו חלטורה לתפארת, שתאפשר לנציגים ללכת עם ולהרגיש בלי. מין יצור כלאיים שיאפשר לקבל את כל ההטבות בלי לשלם את המחירים.
רשמית, אין שינוי במדיניות. הנציגים החרדים עדיין הולכים לשרת בכנסת כמי שכפאם שד. כמו שליחים מסורים שנכנסים על מנת להציל את תינוקות של בית רבן בשליחות עם ישראל. לו רק היו יכולים להעביר את העול הנורא למישהו אחר, היו רצים לספסלי הכולל. אבל מישהו צריך לדאוג לדור, והם מקריבים את עצמם למטרה הנעלה.
אבל בעוד הפרצוף בחוץ נראה כמו יום כיפור, האווירה בפנים שמחת תורה. מנגנון שלם של תפקידים, תקציבים, הטבות רכב, ושלל כמעט בלתי מוגבל של תיקים. רק תבחר ותאכל. שפע משרות ותופינים מחולקים לכל עבר, והנציגים החרדים הופכים לראשונה לשרים מן המניין. לא עוד שרים סקטוריאלים שדואגים למקוואות ולתלמידי הישיבות, אלא שרים כלל-ישראלים, שלוקחים אחריות על תחומים נרחבים שלא קשורים בהכרח למגזר החרדי. לראשונה הנציגות החרדית משתלבת בהנהגת המדינה, לא פחות ממפלגת הליכוד, ואולי יותר.
יחסינו לאן?
דומה שצריך לתת את הדעת על יחסינו עם מדינת ישראל.
האם אנחנו עדים לשינוי זולג ומתמשך ביחס של ההנהגה החרדית למדינת ישראל? האם ברגע שמוקמת ממשלה בה יש רוב לשומרי התורה והמצוות, היחס שלנו למדינת ישראל אמור להשתנות? האם השתנתה המדיניות של ‘תנו לי יבנה וחכמיה’? האם העובדה שהנציגות החרדית תופסת עמדות כל כך בכירות במדינת ישראל אומרת שהמדינה עצמה השתנתה ואפשר להתייחס אליה כמערכת לכתחילה?
או שבסך הכל מדובר בשינוי טקטי. אין לנו חלק ונחלה עם המדינה ומוסדותיה. כל מה שקורה עכשיו זה בבחינת להוציא יקר מזולל? רק לנסות לתקן עוולות של שנים ולנסות לקומם את עולם התורה וציבור בני התורה אחרי תקופה כל כך קשה שעברה עליו?
מאות העובדים החדשים ועימם המעגלים היותר רחבים, לא יודעים אם צריכים להיכנס בצעדי מחול לתפקיד, או לשמור על אווירת נכאים.
קשה לתת תשובות. אבל זמנים חדשים מצריכים חשיבה חדשה.
בכל מקרה, מזל טוב גדול לכל המינויים החדשים. יהי רצון שתקדשו שם שמיים בכל הליכותיכם ותזכרו שאולי נראה ששררה נותנים לכם, אבל מהר מאד תגלו את העקיצה: בכל עבודה עם הציבור, לא שררה נתנו לכם, עבדות נתנו לכם.
הצלחתכם – הצלחתנו.
