“אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאות ביד משה ואהרן. ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה’ ואלה מסעיהם למוצאיהם” (במדבר לג, א-ב).
הבה נתבונן, לשם מה כתבה התורה פרשה מיוחדת המסכמת את מסעי בני ישראל לארץ ישראל, הלא מטרת המסעות הייתה להגיע בסופם אל הארץ המובטחת, מה העניין איפוא להאריך בציון מקומות החניה השונים בדרכם של בני ישראל אל הארץ?
נשים ליבנו גם לעובדה שהתורה פותחת בתיאור המסעות – “אלה מסעי בני ישראל”, אך המסע נקרא על שם מקום המוצא והחניה, רעמסס, סוכות וכו’, ולכאורה היה לה לתורה לפתוח איפוא בתיאור חניות בני ישראל ולא מסעי בני ישראל?
##מסעות – אתגרים!
עניין גדול מלמדת אותנו תורתנו בפרשת מסעות זו. עם ישראל, העם הנבחר, יוצא ממצרים בדרכו לארץ הקדושה. היציאה ממצרים אינה דבר של מה בכך, זוהי יציאה איטית וקשה ממיצרי הטומאה הגדולים, שמקיפים את היהודי הגולה והשקוע בעבודת פרך ובטומאת הגויים עד צוואר.
כדי לזכות למעלת ארץ ישראל שהיא המקום האידיאלי שבו אפשר להתקרב לאלוקים, צריכים לעבור מסעות רבים ואתגרים שונים שאמורים לקדם ולהכשיר את היהודי להיות ‘כלי’ שיחזיק את הברכה – ברכת החיים היהודיים. לשם כך קבע הקב”ה לעם היוצא ממצרים תחנות שונות, שבכל אחת מהן יהיה עליהם לעמוד באתגר שונה שאותו יצטרכו לעבור. בכל מסע יהיה להם ניסיון מסוים, שאם יעמדו בו בהצלחה, יעברו הלאה ויצאו למסע נוסף, שיעלה אותם לחניה הבאה בדרך אל הארץ ‘הגבוהה מכל הארצות’, ארץ ישראל. יציאת מצרים במובן הרוחני שלה היא תהליך מתמשך והיא נמשכת עד לכניסתם לארץ, וכל מסע וחניה נועדו להשלים את היציאה הרוחנית מטומאת מצרים. כשנשלמת היציאה ועם ישראל מטהר את עצמו, מיד הם ראויים להיכנס אל ארץ ישראל ומעלותיה.
משום כך הדגישה התורה שמסעות בני ישראל עיקרם היו למטרת היציאה ממצרים – “אשר יצאו ממצרים”, כיון שהיציאה נמשכת בכל שלב של המסע, והמסעות האלו אינם רק אמצעי טכני להגיע לארץ. דווקא משום כך פירטה לנו התורה בפירוט את תחנותיהם של בני ישראל בדרכם לארץ. אין אלו תחנות מקריות של מנוחה בדרך אל היעד. אלו מסעות רוחניים עם תחנות מכוונות היטב שבאות להכשיר את הנוסע, להגיע ולכבוש את היעד הנכסף, ואכן מפרשי התורה האריכו בביאור כל השמות של החניות שבאו לבטא את מהותה המיוחדת של כל חניה ומשמעותה הרוחנית.
אתגרי סוף שנה…
עלינו לעמוד על נקודה נוספת. אנו שמים לב שיש במסעותיהם של בני ישראל “מסעות”, ויש “מוצאות” – חניות. הפסוק פותח בכך שמשה כתב את “מוצאיהם למסעיהם” ומיד לאחר כך ממשיך הפסוק ואומר “ואלה מסעיהם למוצאיהם”. מהו המוצא למסע ומהו המסע למוצא?
הסברו של דבר כך הוא: היציאה ממצרים אל ארץ ישראל בנויה כאמור מתפקידים ומטרות שעלינו למלא ולרכוש. משמעותו של המסע, הוא החיפוש אחרי המטרה, ומשמעותה של החניה היא ההגעה וההשגה של אותו יעד נכסף. אך לא לאורך ימים יושב לו היהודי בתחנתו הרוחנית שהשיג ורכש, ולאחר תקופה קצרה או ארוכה מרגיש הוא צורך לצאת למסע נוסף, ללכת מחיל אל חיל, ולחפש עוד משהו שיניח את דעתו וייתן לו סיפוק. הוא יוצא למסע בדרך אל המוצא – מסעיהם למוצאיהם – וכשמגיע הוא אל המוצא, נוסע הוא שוב ממוצאיהם – למסעיהם. גם המסע למוצא, וגם המוצא למסע, שניהם “על פי ה'”, הם לא באו במקרה, ואם נשכיל לחפש ולמצוא בהם את המשמעות הרוחנית הטמונה, ונמשיך שוב לחפש ושוב להשיג יעדים ומטרות, נצא מ’טומאת מצרים’ האישית שלנו אל הארץ המובטחת – דווקא לנו.
אנשים חושבים שהם מתגלגלים ממקום למקום, מעבודה לעבודה, מדירה לדירה בלי מטרות מיוחדות, ובכל מקום שהם ‘נופלים’ אליו, הם חושבים שזה במקרה, וכל מה שהם עושים הוא להצטער, לשרוד, לחשוב מה היה קורה אילו… האמונה בהשגחה פרטית מלמדת שלכל תחנה בחיים יש מטרה מיוחדת שאותה עלינו להשיג, ורק איתה נוכל לממש את ייעודי החיים, דווקא באותו מקום, דווקא באותה דירה, דווקא עם אותם אנשים…
מסעות בני ישראל במדבר הם משל על המסעות שעל כל יהודי לעבור בחייו בדרך ל’ארץ ישראל הפרטית שלו’. ‘ארץ ישראל’ היא משל למקומו הטבעי של כל היהודי, ועליו לעבור מסעות של ‘יציאת מצרים’ פרטית ואישית לכיוון המוצאות והחניות בארץ ישראל הפרטית שלו. כדי לזכות למעלת ארץ ישראל שהיא המקום האידיאלי שבו אפשר להתקרב לאלוקים, צריך כל יהודי לעבור מסעות רבים ואתגרים שונים, שאמורים לקדם ולהכשיר את היהודי להיות ‘כלי’ לברכת החיים היהודיים.
כל אחד מאתנו הוא סוג של ‘יהודי נודד’. לכולנו ‘מסעות’, לכולנו ‘תחנות’, והכל במסגרת תפקידנו הפרטי הייחודי בעולם – תפקיד שנקבע על פי ה’. אם רק נצליח לתת משמעות רוחנית למסעותינו – נזכה להיכנס ל’ארץ ישראל’ שלנו…
