את השורות הללו אני כותב בעיצומו של יום ההילולא של הצדיק ופועל הישועות רבי ישעי' ב"ר משה זיע"א. בכל קרן רחוב נערכות סעודות הילולה לעילוי נשמתו, העיירה קרעסטירר מתמלאת בשעות אלה ברבבות מתפללים מכל רחבי העולם, כמעט ואין פיצה שלא מחלקת היום את מרכולתה בחינם וברחבי הרשת מופצים אין ספור סרטונים על יוזמות לעילוי נשמתו. אין ספק שבחלקים מסויימים של המגזר החרדי ר' ישעיל'ה הוא הרבי הבלתי מעורער. למה? מה מצאו בו כולם? למה דווקא דמותו הפלאית זכתה לכל הכבוד והיקר הזה כשבסביבתו הקרובה קבורים צדיקי עולם, ביניהם רבותיו המובהקים שלא זוכים אפילו למניין ביום היארצייט שלהם? מה יש בו, בדמות שלו או במורשת שלו ששואב רבבות אנשים? מהו מגנט הקסם?
על ר' ישעיל'ה כבר נכתב רבות. על חלוקת המזון ברוחב לב, על היד הפתוחה לכל דיכפין. אבל יש כאן משהו הרבה מעבר לזה. ר' ישעיל'ה, לפחות במורשת שהותיר אחריו, לא רק נתן אוכל, הוא גם זרק את השיפוטיות לפח. הוא לא בחן בזכוכית מגדלת את היהודים שעזר להם. לא הייתה אצלו ועדת קבלה. הוא מעולם לא בדק האם אדם שיגיע להסתופף בצילו מספיק מכבד אותו, הוא לא חשש שהוא "יהרוס לי את השם", ומעולם לא הקדיש מחשבה על מה אנשים יחשבו על המקום שלו. הוא מעולם לא ביקש מאף אחד שלא יהיה לו עליו תרעוימס, הוא פשוט דאג שלא תהיה. לפי סיפורי החסידים, גם את מי שירדו מהדרך, המשכילים שבאו כדי ללעוג לו, האכיל ברוחב לב ובמאור פנים. הוא היה רבי שביקש לשמש את הציבור וראה שמחה עצומה מכל חיוך של יהודי. מספרים כי בני האצולה היהודית ההונגרית (שכונו "די שיינע יידן") שהיו מגיעים לקרעסטיר לא ראו בעין יפה כיצד היה דואג לאנשים הפשוטים. כשהייתה מגיעה מהדרך הארוכה עגלה היה רבי ישעילה מזנק מיד לנוסעים הרעבים מהדרך הארוכה ולמורת רוחם משרת אותם במסירות. פעמים רבות היו אלו עגלונים גסי רוח, ורבי ישעילה היה מכניסם במאור פנים לתוך היכלו ומציע להם את כל המטבח לאכול לשובע נפשם הרעבה.
פעם שאלו אותו, ילמדנו רבינו, האם זה לא ביזיון התורה לעשות זאת עבור יהודים נחותי דרגה שכאלו. מילא ח"ו לא רוצים שתרעיב אותם. אדרבה, שיאכלו לשובע. אבל רבינו, למה כאן בתוך ההיכל. שישבו בצד ליד אורוות הסוסים ושהמשרתים יביאו אליהם את האוכל לשם. ורבי ישעילה היה שוחק כנגדם. דווקא אותם, את היהלומים הללו, אני שומר לעצמי. לא למשרתים, ואת הבנים הללו של הקב"ה אני שמח ושש לארח בביתי בלב פתוח. המצווה הזו היא החביבה עלי ביותר. רבי ישעילה לא שפט אף אחד ולא פשפש בצלחתו. הוא גם לא רצה שזה יהיה נושא. הוא רצה שיהודים באמת ובתמים ירגישו טוב. ידוע שהחלות שהכין לשבת היוגדולות מאוד ושמעם יצא למרחוק. שאלו אותו מדוע אינך מכין חלות קטנות יותר. יהודים רבים מתביישים לקחת חתיכה גדולה, השיב. מחלה קטנה, פיסה גדולה ניכרת. אבל מחלה גדולה אפשר לקחת פיסה גדולה מבלי להתבייש. כשנקלע לביתו עובר דרכים, מגודל שיער עם פרעושים בבגדים ועל הגוף, אמרו לו בני הבית שמוטב כי יישן בחוץ ולא ייכנס פנימה, אבל רבי ישעיל'ה התעקש. "אם אתם רוצים לדאוג לניקיון של הבית, לכו מהר לקנות לו בגדים ותכניסו אותו למקלחת. ואם אתם לא משיגים, תישארו אתם בחוץ. יהודי לא משאירים בחוץ בגלל פרעושים". כאשר נפטרה הרבנית, אשתו הראשונה, והרבי החל לחפש זיווג שני, הציעו לפניו אישה מאחת המשפחות החשובות והמיוחסות של הונגריה. אך מבלי להיכנס לעומק העניין הוא סירב לכך מיד. "אני צריך רק אישה פשוטה כמוני", הסביר לשדכן שהעלה את ההצעה. כשאחד מחסידיו רצה להתנדב ולשמשו, הפטיר לעברו "אין אני מחפש גבאי. אלא עוד יהודי שצריך פרנסה שישמשני ואני אשלם לו".
אז נכון, בדור שבו אנו שבויים באובססיה תמידית סביב ה"מה יאמרו", ומה מתאים ומה יאה, הסיפורים הללו נשמעים קצת מנותקים. אבל האיר הקב"ה בעולמינו דווקא בשנים האחרונות את אורו של רבי ישעיל'ה, אולי כי אנחנו דור שזקוק יותר מכל לרבי ישעיל'ה. יהודים של 12 בצהריים רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, שימש כראב"ד העדה החרדית ורב שכונת זכרון משה. היה מספר תמיד שבמשך שנים הוא היה עובר ליד שטיבלא'ך זכרון משה, ורואה יהודים שמתפללים שחרית בשעה שסמוכה לשעת חצות היום – ויוצא מדעתו. מה עם זמן קריאת שמע, מה עם זמן תפילה, ובכלל יהודי צריך סדר יום. ללמוד, לעבוד. מה זה הדבר הזה שבשעה 12 מתפללים שחרית. הוא לא היה מסוגל לתפוס את זה. לימים, סיפר, הוא נהיה ראב"ד העדה החרדית והתחיל לשבת בדיני תורה. ואז הוא שם לב לתופעה מעניינת. מעולם הוא לא ראה באולמות בית הדין את האנשים שמתפללים ב-12 .כל המתדיינים היו אלו שקמים בשעה 6 בבוקר או מקסימום בשבע. מה אפשר לדרוש מיהודי שבשבע וחצי הוא על הרגליים אחרי ארוחת בוקר? מה עוד יש לו לעשות חוץ מלהסתכל החוצה לחריגות בניה של השכנים ובתשע להתייצב בבית דין עם כתב תביעה מנומק. מאז, אמר ר' ישראל יעקב, שיניתי את ההסתכלות שלי על אותם אנשים. לא שיש לזה הצדקה בהלכה, וודאי שהם צריכים לעשות תשובה, אבל האנשים שקמים מאוחר, הם אולי שלעפר'ס ולא יוצלחים, אבל לפחות הם לא תובעים אף אחד, ואתם יודעים מה גם אף אחד לא תובע אותם. רוצה לומר: יהי חלקי עם מתפללי הנץ, אבל מותר למצוא לימוד זכות והארה גם ביהודים שמתקשים עדיין לקום בבוקר. זה נכון לשעת הקימה ונכון לכל תחומי החיים. השאיפה לטוב ביותר, לא צריכה למחוק את כל השאר. החיים זה לא משחק של שחור ולבן, אחד או אפס. הם תמיד מורכבים יותר. אין שהוא רק רשע, יש יהודי שהוא גם רשע, אבל יש בו גם תכונות טובות וצדקות, ואפשר להסתכל גם על החלקים האלה. דור הפנאי דורש תשובה אנחנו חיים בדור הפנאי הראשון. עד לפני כמה עשרות שנים, לכבס בגדים לקח יום שלם, למרוט באצבעות נוצות של זוג תרנגולות עוד יום. לאפות לחם ולהתפיח עוד חצי יום. לנסוע לכפר הסמוך יומיים. לאנשים לא היה זמן להתעסק בנפש. החיים עצמם שאבו אותם לגמרי. היום, היוצרות התהפכו. אנשים עובדים הרבה פחות, והצפי הוא שעם התקדמות הבינה המלאכותית והרובוטיקה אנשים יעבדו פחות ופחות. זכינו שסלתה ושמנה של היהדות החרדית יושבת בבית המדרשות וממלאת את יומה בלימוד תורה. אברכים יקרים ומסולאים שעולמם מלא בהווית אביי ורבא. מי פילל ומי מילל. אבל אני לא חושב שהשליחות שלי עוסקת בהם. לצידם, יש לא מעט אנשים שלא מוצאים את עצמם במסגרות הרגילות. חלק שלעפר'ס שקמים ב-12 ,חלק נושרים, חלק סובלים מאפליה. חלק תלושים שלא מוצאים את עצמם בעולמו של הקב"ה. אם בעבר ההישרדות הייתה דוחקת את המחשבות וגם מי שלא מצא את עצמו כחלק מהחברה נאלץ לרוץ לשדה להביא חיטים מה שהיה מדחיק את המחשבות, כיום אי אפשר לברוח מזה. וככל שהציבור גדל, גם השוליים גדולים. העובדה שכותבים באהדה או בהכלה על ציבורים שלא נמצא במרכז הצנטרום החרדי, לא נועדה לפגוע חס ושלום או להמעיט מסיירת המטכ"ל שלנו, מכותל המזרח של העולם כולו. היא נועדה להאיר פנס על אלו שלא זכו להיות ולהרגיש כלי הקודש שנמצאים בוויטרינה. ידוע אחרי פטירת הבעל שם, מיררו הגנבים של העיירה מעזיבוז בבכי. "כולם רוצים להיות רבע'ס של הצדיקים, של הישרים ושל הטובים – אבל רבינו הבעל שם, היה גם הרב'ה של הגנבים והפושעים. ועכשיו, אין מי שימלא את מקומו". אבל ברוך ה' לא אלמן הדור. בכל דור ודור נוטע הקב"ה גם גנבים וגם רבע'ס של גנבים. מסתמא כל אחד היה שמח לכתוב הגיגים על פרשת שבוע או עיונים בעומק הסוגיה במוסף שבת קודש של יתד נאמן. אבל הרבבות אצל רבי ישעיל'ה בהונגריה, האלפים בהלוויה של ר' מיכאל מטאמס-ריבר, פיזית ווירטואלית, מלמדים שיש אנשים שצריכים משהו קצת אחר.
ולוואי שנזכה.