הרב דב הבלין
זוכרים איך עמדנו לפני כמה שנים וזעקנו ב"ונתנה תוקף"? קולו של הש"ץ נשבר, ולבנו נשבר איתו. "מי בקיצו ומי לא בקיצו" פחד פחדים, הבת של פינקלשטיין שחולה במחלה, השווער של טוויטו שהתמוטט בפתאומיות, הילד של פרנק שנפגע בתאונה, מי בקיצו ומי לא בקיצו. אבל כשזעקנו 'מי במגפה', למרות שהרמנו קולנו כשופר, למרות שהתפללנו באמת, פחות התחברנו. מגפה זה כל כך רטרו, מגפה זה ימי הביניים. לנו יש מערכת ביוב יעילה, חיסונים בשפע, רופאים ומדענים. אז אומרים, ולא מדלגים. כי בכל זאת, לא משנים ממטבע שטבעו חכמים בתפילה. אבל ריבונו של עולם תדאג לנו בבקשה לכל השאר, את המגפה תשאיר לנו, נטפל בזה לבד. בעז"ה כמובן. ואז פתאום… מגפה ביקרה אותנו. הקונספציה התפוצצה לנו בפנים, אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם מגפה. פשוט התפילות עזרו לכמה וכמה שנים עד ששכחנו שאנחנו זקוקים לקב"ה. לא התפללנו ולפתע הופיעה לה תזכורת. והנה חלפה שנה, 'מי במגפה' מקודם במרץ. כולם זועקים, החזן מגביה את קולו, ובכיות נשמעות מכל עבר. אבל 'מי בחניקה'? נו, יש תינוקות שבלעו שקית ניילון, צריך להזכיר את זה. לא נפוץ, אבל על כל דבר ראוי להתפלל. 8 חודשים אחר כך… אסון מירון, ופתאום נזכרנו כולנו שכן, האוויר שאנחנו נושמים הוא מתנה. לא בזכות אלא בחסד. גם בשנה שעברה, עמדנו והתפללנו בדבקות. שאגנו לפני ברכת כהנים: "אבינו מלכינו זכור רחמיך וכבוש כעסך והסר ממנו דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית ועוון ומגיפה ופגע רע וכל מחלה וכל תקלה…" המנגינה לא ממש מסתדרת, וכולם מחכים לצעוק "ושנאת חינם…" אנחנו הרי לא באמת צריכים את הקב"ה כדי להינצל מחרב, משבי, מרעב. אם נשקול רילוקיישן לאפריקה נשים פתק בכותל עם הבקשות הנ"ל. אבל אנחנו כאן, אין רעב, אין חרב ואין שבי. הסיכוי של אדם ליפול בשבי כאן בארץ נמוך יותר מהסיכוי למות מאכילה מופרזת של עוגיות אוריאו. אז עם כל הכבוד, תדאג לנו לשנאת חינם, ולמחלה הנוראה. לחרב, לדבר, ולשבי, אנחנו נדאג. ואז פתאום גילינו, ששבי זה קלאסי. זה שבמשך חמישים השנים האחרונות השבי נעלם זה בגלל תפילות רותחות שהועילו להושיע אותנו. מצד הטבע, שבי הוא חלק מהחיים. לא הייתי רוצה לחכות כדי לגלות שהכל בידי שמים. לא רוצה לראות בעיניים, איך רעב יכול להתרחש גם היום. הגיע הזמן להפנים: צריך להתפלל באמת. לא חייבים לראות בעיניים כל דבר, עדיף לעצור קודם.
[email protected] : לתגובות