וייתן מתנה לבית הכנסת…

כחלוף חגי תשרי, נעסוק השבוע בסוגיית המתנות / נדרים ונדבות של העולים לתורה
בשבת ויו"ט נתמקד כדרכנו במספר מקרים מעשיים העשויים להתרחש בכל בית כנסת

שאלה:
מעשה שהיה בבית כנסת מסוים בו מכרו את העליות של שמחת תורה בליל החג. הזוכה בעליית 'חתן תורה' היה ראובן שהציע 2500 ₪, הצעה שגברה על הצעת 2400 ₪ של שמעון ידידו. בליל החג הוצרך שמעון לנסוע לבית החולים עם אשתו (למזל טוב). כאשר ראה הגבאי שראובן אינו מופיע, הוא כיבד את שמעון בעלייה הנחשקת.
לאחר שמחת תורה פנה הגבאי לשמעון, וביקש ממנו לשלם עבור העלייה שקיבל, אולם שמעון טוען שכיוון שהוא לא קנה את העלייה אין עליו חיוב לשלם, והוא מודה כמובן לגבאי על שכיבד אותו בעליה זו. גם ראובן טוען שאין עליו חיוב לשלם עבור עליה שלא קיבל בפועל. מה הדין בשאלה זו, וכיצד היה על הגבאי לנהוג מלכתחילה כאשר ראה שראובן לא מגיע לתפילה?

תשובה:
הגם שהתחייבות לשלם על עלייה הרי היא כנדרי צדקה (במיוחד אם לומדי תורה נתמכים מקופת בית הכנסת), מכל מקום פשוט שאין לחייב את ראובן בתשלום עבור העלייה, משום שברור הדבר שהתחייבותו לצדקה זו הייתה רק על דעת שיקבל את העלייה. לעומת זאת נראה שמאחר ששמעון קיבל את העליה, עליו לשלם עליה מדין 'נהנה' ולפי השווי שהוא עצמו הצהיר שהעליה שווה בעיניו. ההנהגה הראויה מלכתחילה במקרה זה היתה להורות לגבאי למכור מחדש את העליה.

שאלה:
מצוי שאדם מכין מטבע בשביל לתת לאחד מהנזקקים האוספים צדקה בבית הכנסת, ובסופו של דבר אותו נזקק לא עבר ליד מקומו, והאדם לא הצליח להעביר לו את הכסף שהחליט בדעתו לתת לו. האם אדם זה חייב בכלל לתת את המטבע לצדקה? ואם כן, האם הוא צריך לחפש את אותו נזקק בשביל לבצע את החלטתו?

תשובה:
ידוע הדבר שהנודר לתת צדקה לעניים, מחויב מדין 'נדרי צדקה' לקיים את החלטתו. לדעת הרמ"א התוקף של 'נדרי צדקה' הוא גם כאשר ההחלטה לתת את הצדקה הייתה במחשבה בלבד. ולכן, בנידון השאלה, האדם מחויב לתת לצדקה את המטבע שהכין. החזון איש סובר שהחלטה לתת כסף לצדקה אינה מחייבת את הנותן לתת דווקא לעני אליו חשב להעביר את הכסף, ויכול לקיים את נדרו גם במסירת הכסף לעני אחר. ובדרך אגב יש לעורר על כך שטוב יעשו אוספי הצדקה אם יקפידו להסתובב בין המתפללים בסוף התפילה, ולא בחלקים של התפילה שבהם אסור להפסיק כגון ברכות קריאת שמע וקריאת שמע.

שאלה:
התארחתי בשבת בבית כנסת, והגבאי כיבד אותי בעליה. בסיום העלייה ערך הגבאי 'מי שברך', והזכיר בדבריו 'בעבור שהעולה נודב מאה שקל לבית הכנסת', בלי לשאול אותי קודם לכן אם אני מעוניין להתנדב סכום כזה. האם אני מחויב לשלם לבית הכנסת את הסכום הנ"ל עבור העלייה? גם אם לא, האם אני חייב סכום כלשהו לבית הכנסת?

תשובה:
אי אפשר 'לנדב' את השני לנתינת צדקה בלי ידיעתו ובלי הסכמתו, ולכן אין בכוחו של הגבאי להחליט עבור העולה את הסכום שעליו לשלם לקופת בית הכנסת. אם העולה ענה 'אמן' בסיום ה'מי שברך' יש מקום לומר שבענייה זו כלולה הסכמה גם להצהרתו של הגבאי בדבר הסכום שמתנדב העולה עבור עלייתו וברכתו, אלא אם העולה חשב בדעתו בזמן עניית ה'אמן' שאיננו מסכים לחלק זה של סכום הנדר, ויש לו לשלם לקופת בית הכנסת סכום שמקובל לנדוב לבית כנסת עבור עליה.

שאלה:
אני עולה לתורה מדי פעם, ומתחייב סכומים שונים ב'מי שברך'. מתי עלי לשלם את ההתחייבויות האלו? האם אפשר לעשות זאת פעם בשנה, או שצריכים להעביר את הכסף לקופת בית הכנסת מיד?

תשובה:
ההנהגה הראויה היא לשלם את נדרי הצדקה לבית הכנסת מיד, פן ישכח הנודר את סכום נדריו. במקרה שהכספים של העליות משמשים לכיסוי הוצאות התחזוקה השוטפת של בית הכנסת (וכגון בימים הנוראים, שסכומי הנדרים והנדבות משמעותיים), והסכום נמצא בידו, יש חיוב מן הדין לשלם מיד את ההתחייבויות, משום שבשולחן ערוך מבואר שהנודר לתת צדקה לעני, חייב לקיים מיד את התחייבותו אם האפשרות לכך זמינה, ואם משהה את הנתינה, עובר הוא באיסור 'בל תאחר'.