איך הפך הצילום לציר סביבו סובבת החופשה המשפחתית?
שמעון ברייטקופף | עמל לפרנסתו
אני מספיק זקן בכדי לזכור איך היו נראים אלבומי תמונות של פעם. אוסף של תמונות קטנות, משפחתיות, לא ממוקדות, של אנשים שמחים ומאושרים שיושבים בצורה לא פוטוגנית ולא מעלים בדעתם להתמסר לאמא היקרה שמנסה להנציח רגעים משפחתיים לטובת הדורות הבאים. איש לא חלם שהצילום יהפוך מאפיזודה לטירוף. כולם מצלמים את עצמם באובססיה שיצאה משליטה. ומילא הצילום. אבל השיתוף, ריבון העולמים, השיתוף עם כל העולם הוא שהפך אותנו לזומבים מוטרפים. מכונות צילום שנעצרות מידי פעם לנשום. לא צילמת – לא עשית, לא שיתפת – בטח לא עשית.
אפתח בווידוי קצר. הבילוי המועדף עלי ושכמותי, הוא השתרעות מלאה על הספה בסלון החשוך למחצה והריק מילדים. מזגן, ספר טוב, שתיה קרה, ואם אפשר גם לפצח גרעינים – זו הפסגה. עולמך תראה בחייך. הבילוי הזה, מה לעשות, לא מצטלם טוב. לא לכולם יש סלון מקטלוג. ברוב המקרים, התפאורה היא ילקוט, נעל מעוכה, ושרידים מארוחת חטיפים. קשה למצוא מישהו שיתנדב לצלם את עצמו בלוקיישן הדהוי הזה. גם אם הוא ממש נהנה, הוא משאיר את זה לעצמו. וזה בדיוק העניין. לא מספיק שאתם נהנים, צריך גם שיהיה פרסומי ניסא. אין סבל גדול יותר מלהיראות נהנה – אבל אין ברירה. אי אפשר להישאר מאחור. אם כולם נהנים, גם אנחנו נהנה. וגם נראה לכולם עד כמה אנחנו נהנים.
אז מעמיסים את הילדים באוטו, כשמתחילות המריבות, הצעקות והצביטות, פותחים את ארגז החטיפים, וכשמגיעים ליעד הנבחר, מול הנוף המהמם, אז מתחיל הסיוט האמיתי. נו, קח את השוקו ביד. תעשי רגע ביס בארטיק. לא לאכול את הכל. רק כאילו ביס. בשביל התמונה. נו, שניה אחת. ולמה אתה זז כל הזמן, אפשר להבין? גם את, רבקי תסתכלי יפה. עם חיוך נו. לא ככה. מה אני מבקש. שניה אחת. הו, הנה. שרי תסדרי את השיער ותורידי את השקית. מה קשור שקית עכשיו. ואל תצבוט. לא, חכה עם זה. הו, מצוין. עכשיו אפשר לשתף. ולהוסיף כיתוב למתקשים: ‘ככה פותחים את הבוקר’. שככה החיזבאללה יפתח את הבוקר, הוא אומר לעצמו. אבל סדר צריך להיות.
וככה נראה היום כולו. בחוץ גן-עדן. בפנים גהינום. שיחייכו, שיאכלו, שיסדרו את האוכל, שיכניסו את החולצה למכנסיים, שיסתכלו לשקיעה במסעדה על המרינה (“ככה מסיימים יום”). הילדים שבסך הכל רצו לרוץ על החול, לנשנש חטיפים, ולהשתחרר באמת, גילו ששנת הלימודים לא הסתיימה. ההורים שהחליפו את המורים, התגלו כקפדניים פי מאה. שוב ושוב הם נוזפים. מה חטיפים עכשיו – הכל יתלכלך. נו באמת, למה כל העולם נוסע בכיף, ורק אני צריך להתחנן אליכם? די כבר! נמאס לי! אין לו מושג שכך בדיוק זה ברכב ליד, שם תיעוד של צהריים מושלמים, נעצר כי המשקפיים של הילדה נשברו מרוב עצבים, והגדולה עזבה וחוזרת באוטובוס, כי בבית משוגעים הזה אין לה כוח לחיות.
רכבים על רכבים, פקקים על פקקים, אנשים שעובדים להוכיח שאצלם הכל מושלם. אם רק היה שפוי אחד שהיה מפרסם תיעוד מאחורי הקלעים של כל השיתופים האלה – אולי היינו מחזירים לעצמנו את בין הזמנים. בין הזמנים דבר חשוב. הנפש צריכה להשתחרר. הגוף חייב מנוחה. אבל אנשים במקומות הכי יפים בעולם, עם מזג אוויר משכר ונופים עוצרי נשימה, נכנסים לסטרס. הם רק הגיעו, ועוד לפני שלקחו נשימה – עסוקים בחיפוש אחרי הלוקיישן המושלם לתמונה המושלמת. כזו שתוציא לכולם את העיניים מהעיניים.
ותנו לי לגלות לכם סוד: כמעט ואין אנשים מחוץ למעגל המשפחתי שלכם, שאומרים לעצמם: וואלה, מויישה, כל הכבוד לו איך הוא נהנה, מפרגן לו מכל הלב. הרי כל התיעודים האלה פותחים אצל אנשים את שערי הגיהנום הפנימיים. ההוא יושב בחום, מזיע, שבע ילדים קופצים עליו, אין עתיד, אין תקווה, אין חלום, ופתאום נופלת עליו תמונה של מוישה מציץ עליו בפרצוף זחוח מאיזה אלפין שוויצרי. הוא לא רואה את מוישה מתקוטט עם ילדיו. הוא רואה אותו חוגג ואת עצמו סובל, ומקלל מעומק ליבו את מוישה. אם רק היה יכול, היה תופס אותו יחד עם ילדיו, ומגלגל אותם מפסגת ההר. המוישה הזה, מה הוא חושב לעצמו. מי הוא בכלל. אז עשה כמה שקלים. כבר נוסע. בטח עקץ חצי עיר לפני. איש דוחה ומפוקפק. צריך להתרחק ממנו. הקנאה והתאווה משתוללים גם אצל המזיע מבני ברק וגם אצל מוישה משוויץ שמקלל ואומר לעצמו מה היה רע לי להישאר בבני ברק, עם המזגן והכפכפים.
אז למה, רבותי, למה. אולי הטור הזה נכתב קצת מאוחר מידי. אולי הסוסים כבר ברחו מהאורוות, והמגיפה הזו התפשטה מבלי יכולת להחזיר את השד לבקבוק. אבל בסוף זה תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו. אם כל אחד יתאפק רק קצת. גם מלשתף וגם מלראות שיתופים אחרים, החיים שלו יהיו הרבה יותר טובים. וכן, גם אם קשה להתאפק, לפרגן לשני לא עולה כסף. תאמינו לי, הוא סבל הרבה בשביל הפרגון הזה.
