3 סיומים לפתגם המפורסם מלמדים לקחים חשובים בחינוך:
1. כגודל הציפיות כך גודל האכזבות – זה לא שאסור לְצַפּוֹת, חס ושלום, צריך תמיד לקוות לטוב, אבל בחינוך מתבגרים, אם הנער מרגיש שאתם משקיעים בקשר איתו רק על-מנת שהוא ישתנה, ומבחינתכם הוא ‘פרויקט שיקום שכונות’, אז זה עלול להחריב את כל ההשתדלות.
לכן, צריך להשקיע בקשר בלי להציץ כל רגע על השעון: “נו, מתי כבר תהיה צדיק”, “נו, מתי כבר תהיה בן-אדם”, מבחינתם, ההצצות והציפיות שלנו רק מוכיחות להם שהמניע הפנימי האמיתי שלנו אינו אהבה טהורה, אלא אינטרסים “דתיים” שונים. האנטנות שלהם רגישות, והם צריכים להרגיש שבאמת אוהבים אותם ומקבלים אותם, אחרת הציפיות רק מזמינות אכזבות…
2. כגודל הציפיות כך גודל הישועות – הייאוש וחוסר התקווה הם יצר הרע ממש. אז נכון שהציפייה לתוצאות מיידיות מזמינה תסכול ואכזבה, אבל חייבים להיאחז באמונה ובתקוה שיהיה טוב, והשותף השלישי שמושקע בכל נער ואוהב אותו לא פחות מאיתנו, ההורים, עוד ימצא את השליח הנכון, את הרגע הנכון, את המצב הנכון שבו האסימונים יפלו ויתחיל מהלך טוב של תיקון.
הרב אורי זוהר תמיד אומר: “אֵין צוּר כֶּאֱלֹקֵינוּ”, אֵין צייר כֶּאֱלֹקֵינוּ, אֵין תסריטאי כֶּאֱלֹקֵינוּ. השם יתברך, אל נורא עלילה, יכול לסדר מהמקום הכי לא צפוי את הישועה, וחז”ל מספרים על אנשים שהיו במקומות הרבה יותר גרועים שהצליחו בבת אחת לשנות את דרכם, אז אין לנו זכות להתייאש, וצריך תמיד להאמין שעוד יהיה טוב!
3. כגודל הציפיות כך גודל הכריות – גם זה משפט נכון, ואמנם לא קשור באופן ישיר לענייננו, אבל גם זה חלק מהעניין. צריך קצת הומור וקלילות כדי לעבור בשלום את התקופה הקשה של גידול מתבגרים מאתגרים. בלי להקל ראש לרגע בכאב ובצער, אם נשדר לנערים כמה רע לנו וכמה אנו מאוכזבים ומתוסכלים, זה לא בדיוק יזמין ויעודד את שאר בני הבית לחקות את דרכנו.
אנחנו צריכים כאן להתחזק ולהפנים שהכל משמים והכל לטובה, הכל חלק ממסע שאנחנו והם צריכים לעבור, ולכן, למרות כל הקושי, ננסה לחייך, לומר מילה טובה, לאסוף ולרכז כמה בדיחות מטופשות (אבל בשום אופן לא הערות ציניות רעילות!), כדי לומר אותן ברגע הנכון שצריך להחליף אוירה, זה לא קל, אבל בטווח הארוך זה משתלם.
מי שמצא בדברים האמורים כמה סתירות – לא טעה. המציאות מורכבת. ואין פתרון פלאים קל ומהיר. הרב שמחה בונים מפְּשיסחָה אמר: “לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, בכיס אחד כתוב – “בשבילי נברא העולם” (סנהדרין פ”ד), ובכיס השני – “וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר” (בראשית י”ח כ”ז). הרבה טועים, ומשתמשים בכיס ההפוך מזה שהם צריכים לו”. רואים ש”אנכי עפר ואפר” זו לא רק טענה שאמר פעם אברהם אבינו, אלא מטרה שעלינו לשאוף אליה, אך במקביל – לא לשכוח לאזן את זה עם תחושת רוממות, וזה לא סותר אלא מַשלים, אנו נדרשים להכיל מורכבויות, ולדעת למצוא לכל מצב את ההנהגה הנכונה המתאימה לו. ככל שנצליח לחבר את הציפיות שלנו למציאות, לתקוות, לישועות (ולכריות) כך נזכה בעזרת ה’ לרוב נחת.