יעקב שוהם
כך תתווכחו
היציאה לעבודה יוצרת פעמים רבות מפגש בין החרדי לחילוני. מי שפותח חנות צריך לעבוד עם ספקים מחוץ למגזר, וקל וחומר אדם שהולך לעבוד בחברה גדולה, סביבת העבודה כוללת בדרך כלל יהודים חילוניים רבים. במפגשים אלו קיימת אבן נגף בדמות ההתייחסות לפוליטיקה. כל עוד מדברים על הא ועל דא, עסקים, ילדים, אפשר להסתדר. אך כאשר גולשים לפוליטיקה – הרוחות מתלהטות והיצרים משתלהבים. שני הצדדים הופכים לזוג לוחמים והחדר לזירת קרב.
מצד אחד, אין הרבה מה לעשות. אם היהודי שאינו שומר תורה תמה על הצבעה כלשהי שנתפסת בעיניו כשוד הקופה הציבורית, אינני יכול להסכים לדבריו, שהרי אנו רואים את התמונה בצורה שונה לחלוטין. במקרים רבים גם שתיקה אינה אופציה, כיוון שהיא עשויה להיחשב כהודאה. גרוע מכך – היא עלולה לגרום לנו לעבור בלי משים להסכמה עם דעותיו הפסולות.
מאידך, ויכוח עשוי להרחיק וליצור מריבה. מריבה שחסרונותיה מתבטאים גם בפן היומיומי של העבודה המשותפת, וגם בהרחקת האפשרות להתקרבות של בן השיח, או לכל הפחות אהדה שלו לחיי תורה ומצוות.
מה אם כן ניתן לעשות? כיצד נוכל לעמוד על שלנו בצורה נאותה, ובד בבד להוסיף כבוד לציבור שומרי המצוות?
***
את ההתלבטות הזו ניתן לפתוח מכיוונים רבים, אך ראשית כל חשוב שנגדיר לעצמנו, בזמן רגוע, מה אנו מצפים להרוויח בדיונים אלו אם וכאשר הם מתרחשים. אם המטרות תהיינה ברורות, נוכל גם לשרטט את הדרך להשיג את מטרותינו מבלי ליפול בפח של ויכוח ושנאה.
נתחיל בסור מרע, מה אנו לא מעוניינים להפיק מהויכוח. ראשית, חשוב לדעת שכפי הנראה לא נצליח לשכנע את הצד השני בצדקת טענותינו. זה מצער, אך זו עובדה. הויכוח הזה אינו נוגע רק לסיטואציה מסוימת, אלא מבטא עימות רוחבי החולש על כל תחומי החיים. ממילא כל ראיה, כל עובדה וכל נימוק יתפרשו על ידי הצד השני בצורה הפוכה. גם אם נצליח להביא לשולחן הוויכוח דוגמה לכך שגם פוליטיקאי חילוני דואג רק למגזר ממנו הוא מגיע, נניח, אנו נקבל את התשובה כי מדובר במקרה קצה ויוצא דופן שאין ללמוד ממנו על הכלל. כך טיבו של עולם.
שנית, אף אחד לא עומד לחזור בתשובה בגלל הוויכוח במשרד. אין צורך להילחם עד הסוף על דעותינו, כי ממילא סיומו של הוויכוח לא עתיד להשפיע באופן מיידי.
ואחרון (לא) חביב: לצערנו יש נקודות בהן אנו נמצאים בעמדת חולשה. עם כל הכבוד לעיתוני המגזר והרצון לטפוח לעצמנו על הכתף, לא ניתן לומר שתמיד אנו מתנהגים בצורה ראויה. אכן, יש דברים בהתנהלות הציבורית שאנו מצֵרים עליהם, והיה עדיף לו היו מתנהלים בצורה ראויה ומתוקנת יותר מאשר הדרך בה הם נעשים כעת.
אם כך, מה נוכל להפיק מוויכוח שכזה?
אפשר לומר שאנו מצפים לשלושה כיווני השפעה. עלינו, על בני השיח, ועל מסגור הדיון.
תחילה, הדיון אמור להשפיע עלינו. בוויכוח אנו משמרים ומדגישים את השוני בין העמדות. דווקא סביבת העבודה המשותפת בין חרדים לחילונים עשויה לטשטש את ההבדל המהותי, ולכן חשוב מדי פעם להיזכר כי יש בינינו שוני עמוק בהסתכלות על החיים. הבלטת חוסר ההסכמה מהווה הזדמנות לשנן זאת לעצמנו, ולבדל את המקום בו אנו נמצאים מהציבור החילוני.
שנית, הויכוח עשוי להשפיע על בר הפלוגתא ולגרום שינוי לטובה בהסתכלות שלו על הציבור החרדי. חילוני סטנדרטי מכיר את החרדים בעיקר דרך המרקע, שם מוצג הציבור החרדי כ’אחר’ ו’שונה’, כביכול עב”ם שנחת לכאן מההיסטוריה. כאשר אדם חילוני נפגש בחרדי מצוי, הוא מגלה שאין לו קרניים והחרדי עשוי להיות איש שיחה נעים וקולגה מוצלח, ואז הוא נוטה לומר שהחרדי ‘שלו’ שונה מהותית מהחברה החרדית. אם אנו מתמודדים בכבוד עם השאלה/האשמה, אנו מבטאים את השתייכותנו לציבור החרדי כולו, אנו יוצרים שייכות בין האישיות שלנו לבין זהותו הכללית של הציבור החרדי, וכך מכריחים אותו לעדכן את התמונה שהצטיירה במוחו אודות החרדים כקבוצה.
הרווח אחרון עליו נדבר בטור זה הוא מסגור הדיון. לא ניצחון בויכוח, אלא הגדרה ומיקום שלו. אנו לא מצפים שאדם מבחוץ יבין את כל מערכת השיקולים החרדית. זה גדול על דיוני סמול טוק. מה שאנו כן יכולים לשאוף הוא, להעביר את זירת השיחה מדיון על כמה כספים החרדים לוקחים ונותנים מהקופה הציבורית, ו”איך זה יכול להיות שהחרדים לא מתגייסים לצבא”, להבנה ש”כן, בהחלט, אני מבין את הכאב שלך, אני מבין את המקום שממנו אתה מגיע, ובכל זאת חשוב להבין שהדיון הוא ערכי. יש פה שאלה גדולה על זהות העם בישראל, מוטלת עלינו חובה לשמר את הדרך של העם היהודי”. אין צורך להביא לידי מיצוי את הטענות האלו, אלא בעיקר להזכירן כלאחר יד. המטרה שלנו אינה לשכנע, אלא להקהות את העוקץ, על ידי ההבנה שמדובר בעמדה שיטתית ועקרונית הנובעת מערכי היהדות.
לתגובות: [email protected]
