בטור הקודם דיברנו על הדרך לניהול ויכוחים וקונפליקטים הנוגעים לסוגיות פוליטיות, בינינו לבין העמית החילוני לעבודה. ויכוח שלא יעיב על היחסים, וחשוב מכך, לא ירחיק עוד יותר את הצד השני.
המטרה אותה הצבנו היא להגיע אל השיחה מתוך הבנה מה אנו מבקשים להשיג מהדיון. ידיעה מוקדמת כזו תהפוך את השיחה מוויכוח מרחיק לדיון מועיל. כזה שמחד ימצב את מקומנו כחרדים, ומאידך יבהיר לצד השני שהעמדה והמעשים של הציבור החרדי נובעים מערכים ושמירת התורה.
אפשר לומר שבטור הקודם דיברנו על התיאוריה. איך מתרגמים את הדברים למעשה?
כדוגמה, נשתמש בנקודת הכאב הגדולה ביותר עבור החילונים, הגיוס לצבא. ויכוח סטנדרטי בנושא זה מגיע פעמים רבות לפינות מהסוג של: ”אצלנו יש את ‘יד שרה’ ו’עזר מציון’ שגם אתם נעזרים בהם”, או ”החילונים גם הם משתמטים, פחות ממחצית ממחזור הגיוס משרתים בצה”ל, אז מה אתה רוצה מחרדים?” ולחילופין, ”בכלל לא צריך גיוס חובה, מספיק צבא שכירים מקצועי”.
אבל לפני שאנחנו משתמשים בטיעונים אלו, כדאי לבדוק האם וכיצד הם יעילים. אדם שרואה כיצד צעירים חרדים נכנסים לשוק העבודה בגיל 25, בלי ששכבו בבוץ כמותו וכמו ילדיו, עשוי להרגיש תחושת ניצול גדולה. וכיוון שמדובר בכאב אמיתי התירוצים לא יועילו. בעיניו, ההתנדבות הקיימת במגזר החרדי אינה פוטרת ממילוי החובה של השירות בצבא. גם השתמטות פושעת של יחידים חילונים לא יכולה להצדיק השתמטות מאורגנת וציבורית. לכן כל עוד הצבא הוא צבא חובה, אין בעיניו שום סיבה לכך שדווקא הוא ישרת ויסתכן, ואילו בן גילו החרדי יהיה פטור משירות זה.
כאן כדאי לסייג שאם מדובר במקרה של התנכלות והתנגחות, כשהצד השני מנסה להתעמר בנו ולא לשוחח בכנות, יתכן ויש לקיים את עצת שלמה ”ענה כסיל כאיולתו פן יהיה לחכם בעיניו”. אך ברוב המקרים מדובר בכאב של ממש, ולכן ויכוח בסגנון מתנצח שכזה יביא בוודאות לשנאה ולהעמקת הכעס על הציבור החרדי.
כדי להגיע לניהול מוצלח של הוויכוח נזכיר לעצמנו את המטרה: אנחנו לא מתווכחים לשם ווכחנות וגם לא חותרים לניצחון, אלא מתדיינים רק לשם ביטוי עמידה יציבה ואיתנה על אמונתנו. מטרתנו היא להבהיר שיש לנו דעה שונה ועמדה זו אינה נהנתנית אלא ערכית.
לאחר שהגדרנו את המטרה, אנו יכולים תחילה לקבל את הקושי של הצד השני ולהכיל אותו. כדוגמה, אפשר לומר ש: “אני מבין מאוד הכעס הזה. זה בוודאי צורב ופוגע כשאתה (-החילוני) הולך ונלחם ומסתכן, ומקריב כמה שנים מחייך בשביל כל העם, ובעצם גם בשבילנו, ואילו אנחנו, כביכול, משתמטים מהחובה הזו ומשאירים את העבודה השחורה לאחרים”.
במשפט זה הכרנו בכך שקיים כאב, וגם הדגשנו כי הוויכוח לא משמש עבורנו זירת קרב אלא כקום לשיח משותף. עם זאת, למרות שהכרנו בעמדה שלו, הדגשנו שאיננו שותפים לה.
מכאן אפשר לעבור לשלב הבא, בו נבהיר ונמקם את העקרונות של הציבור החרדי, וזאת בלי להיכנס לוויכוח על העקרונות עצמם. לדוגמה, ניתן לומר: “אחרי שהסכמתי איתך על כך שאי ההתגייסות מאוד מכאיבה, אני מוכרח לומר שכפי הנראה אתה לא מבין את המחשבה החרדית על הנושא. לצערי, מסתבר שאני באופן אישי, כאן במשרד, לא אוכל להסביר אותה בצורה שלמה. בשתי מילים אני יכול לומר לך שהזהות של העם לאורך כל ההיסטוריה הייתה של עם ששמר את תורת ה’. הסבא של הסבא ששימר והעביר לך את הרצון לחזור לארץ ישראל, התכוון לכך שכאן בארץ עם ישראל ישמור את המצוות וילמד תורה. ולכן מסיבות שונות, במתכונת הנוכחית לצערנו, אין לנו את האפשרות לתת את חלקנו מבחינה צבאית”.
נדגיש כי אין זו אלא דוגמה כמובן, ותן לחכם ויחכם עוד להתאים את העקרון לכל סיטואציה ומצב.
אין לצפות שתשובה כזו תניח את דעתו של הצד השני. גם לא נוכל לטפוח לעצמנו על השכם ולומר, ”וואו, איך הכנסתי לחילוני הזה”. אך תשובה כזו כן תמלא את התפקיד החשוב של הוויכוח בלי לפגוע ביחסים, ותוך מניעת התרחקות נפשית נוספת בין אחינו לבין התורה והמצוות.
לתגובות yshchelki@gmail.com