‘כנגד ארבעה בנים דיברה תורה’, וציוותה עלינו לספר לילדינו את סיפור יציאת מצרים דווקא ברמה ובשפה שלהם, ככה שהם יבינו. כי גם התורה נותנת תשובות אישיות לכל אחד מהילדים. כמה הבנה בנפש הילד צריכה להיות להורים אחראיים שרוצים ללמד את ילדיהם ‘אמונה’. עליהם לדבר רק בשפה שהילדים מבינים, ואינה דומה שפת ילד אחד למשנהו. כי ‘שפת האמונה’ היא שפה מיוחדת שצריך להתאים אותה לכל ילד באופן אישי.
מבין ארבעת הבנים שכנגדם דיברה תורה, ניתן לשאול מי הוא הכי קשה ל’טיפול’, האם הבן הרשע, הבן שאינו יודע לשאול או התם? סבורני שהבן ש’אינו שואל’ הוא המאתגר יותר, כי הבן הרשע לפחות מדבר איתנו ודעתו נשמעת, ואם רק נשכיל – נצליח לשנות אותו למוטב. אבל הבן שלא שואל, בשונה מהתם ומהטיפש – הוא פשוט שותק, פוחד לדבר, הוא מיואש מלקבל תשובות והנסתר אצלו רב על הגלוי. תפקידנו לזהות אותו, ולאפשר לו בבית אווירה בטוחה, הכלה וקבלה בכל מחיר, כדי שהוא ירגיש בטוח לבוא, לדבר ולשאול על הכל…
‘הבן הרשע’
כנגד 4 בנים דיברה תורה. הבן הרשע מתריס: “והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה’… ויקוד העם וישתחוו”. יש מקום לשאול על מה עם ישראל הודו והשתחוו? מסביר רש”י: “על בשורת הבנים”. יש כאן ‘וורט’ מזעזע, הרי הפסוקים האלו מדברים על הבן הרשע, ומהי תגובת העם על הבשורה שקיבלו זה עתה – שיהיו להם בעתיד גם בנים רשעים? – הם אומרים תודה רבה!
האמנם יש להודות גם על ‘בן רשע’? כנראה שכן! כי בן ‘רשע’ – שלא בטוח בכלל עד כמה הוא רשע באמת – הוא אתגר ענק להורים, אתגר שקורא להם בעצמם לעשות חשבון נפש, הוא גורם להם לצמוח מחדש, והוא מחייב אותם בעיקר בעבודה על המידות. על המתנות האישיות הללו – שמביאות את ההורים לצמיחה חדשה – בוודאי ראוי להודות.
‘יוצאים לשאלה’
משה רבינו אומר שמכת בכורות תהיה ‘כחצות הלילה’, כלומר בערך בחצות ולא בדיוק בחצות, כדי שלא יאמרו הכופרים במצרים שמשה שקרן – ‘אמרת לנו שהמכה תהיה בחצות בדיוק וזה קרה קצת קודם או אחרי’.
יש כאן דבר מדהים: בכל מצרים אין בית אשר אין בו מת, והכופרים עדיין מסתכלים על השעון מתי זה והאם זה בדיוק בשעה 12, ואם נראה להם שה’ אמר משהו שיש להם עליו ‘שאלות’, הם מחבקים את הכפירה באדיקות ‘עד המוות’. ככה זה אצל מי שהחליט שלא להאמין, שום הוכחה לא תעזור לו.
אל תאמין בעצמך – תלמד מוסר.
כמה עמוק הלב של האדם וכמה רבדים יש לו. פעמים רבות מספרת התורה על כך שה’ הכביד את לב פרעה שוב ושוב, עד שהסכים לשחרר את ישראל. מבואר בקדמוננו כמה סיבות להכבדת לב פרעה. אחת הסיבות הייתה שבכל פעם שמכה כלשהיא הכאיבה לו ואילצה אותו בעל כורחו להסכים לשלוח את עם ישראל – ה’ הכביד לו את הלב, בכך שהוא גילה לו והעצים אצלו עוד צד נסתר של כפירה שהתחבא לו בתוך הלב, כח פנימי שעדיין סירב להאמין בה’, וגם אותו היו צריכים לשכנע.
הלב של פרעה מלמד אותנו איזה עומקים אדירים קיימים בלב, וכמה מאמץ נדרש כדי להשתכנע במשהו ולהשתנות באמת. ‘ארבעת הבנים’ אינם קיימים רק אצל הילדים שלנו. גם אצלנו, ‘ההורים של ארבעת הבנים’ – יכולים להתגלות לפעמים מאפייני התנהגות שליליים, או שאלות מתריסות או מטופשות שמתאימות לבן הרשע או התם. למרות שכולנו חכמים וכולנו נבונים, יכול לפתע ‘הבן הרשע’ שאולי הסתתר בתוכנו, לקפוץ לבקר…
כזה הוא ליבו של אדם, עמוק ומורכב ולא צפוי. רק חיפוש אמיתי בנבכי המוח והלב – באמצעות תלמוד תורה ולימוד מוסר – אחרי התשובות שנותנת התורה לכל מצבי החיים, רק כך נוכל ליצור אצלנו ‘לב שלם’ ללא ספקות וזעזועים… פעמים רבות אנו עומדים בתדהמה ובזעזוע מוחלט מול התנהגויות סותרות אצל בני אדם, ולא מצליחים ליישב את הסתירות המתגלות לנו בין טוב מדהים יחד עם רוע צרוף הקיימים בעת ובעונה אחת – אצל עצמנו או אצל הסובבים אותנו…
ככה זה כשהלב לא ‘שלם’, כשחלק אחד בלב הוא מדהים, רך ואצילי, אך ברובד אחר שלו הוא חיית טרף המחכה לשעת כושר כדי לצאת מהכלוב ולטרוף. “אל תאמין בעצמך עד יום מותך” – מדוע? כי החלק הטוב בלב שלך, שאתמול השפיע עליך לטובה, היום כבר הובס בפני חלק רע אחר שצץ לו ממעמקי הלב, חלק שעדיין לא ‘טופל’ כראוי וממתין לטיפול.
