כשהילד רץ לכביש ונפגע – נרחם או נכעס? בנים אתם לה’ אלוקיכם

עת רצון בחינוך

ביחס שלנו אל הילדים שלנו, יש שתי הנהגות שונות: האחת – אהבה ללא גבול, ללא תנאי. תינוק חדש נולד, וההורים הנרגשים מרגישים אהבה עצומה ובלתי-מותנית אליו. אבל אי-אפשר לחנך כך את הילד כל ימי חייו. כאשר הילד קצת גדל, ההורים חייבים להציב לו גבולות, שכר ועונש. גמול על התנהגויות חיוביות, ולהיפך. זה הכרחי לחינוך, ומי שאביו ‘לא עצבו מימיו’ יגדל להיות מפונק או פרא. אבל זה בכלל לא סותר את ההנהגה הפנימית של האהבה האינסופית.

לדוגמא, ילד קטן הולך עם אמא שלו על המדרכה, סמוך לכביש סואן. אם הוא ינסה לרוץ לכביש היא תגער בו, ובצדק. אבל אם הוא יצליח להישמט מאחיזתה, ירוץ לכביש ורכב יפגע בו – היא לא תגיד שמגיע לו, אלא תרוץ אליו, תלווה אותו לבית החולים, תשב ליד מיטתו ימים ולילות, תגיד תהילים ותתפלל בבכי, כי באמת יש כאן אהבה ללא גבול, שנמצאת שם תמיד, בפנים, והיא שגורמת להנהגת השכר והעונש.

כתוב בפרשה שהיחס של ה’ אלינו מקביל ליחס של אב לבנו: “בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱלֹקיכֶם”. גם ה’ מנהיג אותנו בשתי הנהגות שונות. הרמח”ל בספרו “דעת-תבונות” מאד מאריך ביסוד הזה. ההנהגה היותר מוכרת לנו היא הנהגת המשפט, הנהגה של שכר ועונש. אבל יש גם הנהגה פנימית יותר, של אהבה ללא גבול (‘הנהגת היחוד’ או הרחמים).

כתוב בספרים שאם אנחנו מתנהגים כך, אנו מושכים ומפעילים את ההנהגה הזו גם איתנו, והרמ”ק כתב על זה ספר שלם: “תומר דבורה”. אם אנחנו הולכים בדרכי ה’ ובמידותיו (לדוגמא: מידת ” נֹשֵׂא עָו‍ֹן”, או: “עֹבֵר עַל פֶּשַׁע”), נרויח בזה המון, לא רק מצות עשה מן התורה (“וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו”), אלא גם נמשוך כך על עצמנו משמים את אותה הנהגה, וכמו שכתוב בפרשה שלנו: “וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים – וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ” – מכאן שכל המרחם, מרחמין עליו מן השמים (שבת קנ”א), כי כשהאדם צריך לרחמים, השם יתברך שולח לו רחמנות, שהוא ירחם על אחר, ועל ידי זה מרחמין עליו (ליקו”מ קי”ט).

קל לדבר, קשה ליישם. במיוחד שהיחסים כבר טעונים, ובמיוחד שאנחנו באפיסת כוחות אחרי מלחמת התשה שוחקת, ויש עוד ילדים בבית. כאן נכנס החלק האופטימי, חודש אלול הקרב ובא (ולא רק בגלל שהלימודים כבר באופק). בספר-יצירה כתוב שחודש זה כולו רחמים, ולכן מזלו של החודש – בתולה (פ”ה מ”ח וביאור הגר”א שם), לרמז, שבחודש זה ביד כל אחד לעזוב את כל העבר כמי שלא קלקל מעולם, דוגמת קרקע שלא נחרשה מעולם, שנקראת בגמרא: ‘קרקע בתולה’ (ע”ז ל”ב א’), וזה באמת זמן מסוגל לחיזוק האהבה האינסופית בין הקב”ה לבינינו, כמו שכתוב: “אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי”, ראשי תיבות: ‘אלול’, כי אז נהפך הקב”ה לידיד ואוהב אל האדם שמתקן דרכיו (ר”ח ויטאל, עץ הדעת, ו’שפת-אמת’ לאלול).

דווקא בזמן המסוגל הזה, השם יתברך שכל כך אוהב אותנו ולא מתייאש מאיתנו, מציב בפנינו מציאות מורכבת מול ילדינו, שמאפשרת לנו להפעיל את הנהגת האהבה, ולמשוך על ידי כך עוד מההנהגה הזו גם על עצמנו.

יהי רצון שנזכה לאלול של רחמים ואהבה!