לפני מספר שבועות זכיתי לארח בשכונת מגורי קבוצה גדולה של סטודנטים ישראלים. השבת הייתה מיוחדת מאוד, עוצמתית ומרגשת. בסעודה שלישית ערכנו פאנל בו הוזמנו הסטודנטים לשאול שאלות ולשתף מהרהורי לבם ואנו השתדלנו כמיטב יכולתנו לענות.
עידו ביקש את רשות הדיבור ושאל כך: אני מבין את המצווה לשבות פעם בשבוע. אני מבין את הצורך לנוח אחרי עבודה מאומצת של שישה ימים. אבל למה צריך לצוות עלי איך בדיוק לנוח? אני רוצה לנוח כמו שמתחשק לי, לשם מה יש צורך בכל ההוראות וההלכות הללו?
עבורי זו הייתה הזדמנות לפתוח דיון בנושא המצוות בכלל. לשם מה נתנו לנו המצוות? מדוע הקב"ה נתן לנו תורה רבת-ציוויים ומלאת-הוראות?
ראשית יש להבין כי אין בכוחנו, בני האנוש, להבין את דעתו של מי שאמר והיה העולם. על כך נאמר 'כי לא יראני האדם וחי'. ההתייחסות שלנו לציוויי ה' היא כאל גזירות. המצוות אינן רק הצעה לחיים טובים יותר, הן הוראות מחייבות ועלינו לקיימן בכל מקרה. יחד עם זאת, נצעד בעקבות רבותינו המבארים את טעמי המצוות ומסבירים חלק מהתועלת שהמצוות מעניקות לנו.
באותה סעודה-שלישית למדנו את פירוש הרמב"ן למצוות שילוח הקן, דרכה הוא מסביר כיצד המצוות משפיעות עלינו בשני מישורים: נקודות המבט ותכונות האופי. כלומר, האופן בו אנו רואים את העולם, המגבש את הרעיונות שלנו ומבסס את השקפת עולמנו. והתכונות הגורמות לנו להתייחס לאירועי חיינו, בענווה או בגאווה? באנוכיות או בנדיבות?
ניקח לדוגמה את מצוות שילוח הקן. המצווה נראית פשוטה להבנה. יש לשלח את האם בטרם ניקח את הביצים. נראה כמו מעשה של רחמים, נכון? אבל, כולנו יודעים שכדי לאכול סטייק, אנו יכולים ומוזמנים לשחוט עגל, ואין כל דרישה לרחם על בהמה במקום צורך.
אם כן, מה נלמד ממצוות שילוח הקן?
אדם הולך ברחוב ורואה קן. בעיניו הוא כבר רואה ארוחת צהריים. אבל… רגע. יש הוראות ברורות איך עושים את זה נכון. העצירה הזו, מיישרת את נקודת המבט. ההוראות אינן נובעות מתוך רחמים על האם, אלא כדי לוודא שאדם לא הופך להיות קהה רגש. זוהי הקריאה ליישר גם את תכונות האופי.
כך המצוות כולן, הן הזדמנות לאימון אישי, ליישור הלב והמחשבה והתכווננות לחיים טובים יותר.
