לשיר את השבת

“ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. ויקראו בית ישראל את שמו מן”. מהי הסיבה
שהמן נקרא על שם השאלה ששאלו עם ישראל ברגע הראשון שראו את המן – מה הוא, מדוע לא קבעו לו שם מדויק יותר שיגדיר אותו כשמותיהם של שאר המאכלים המוכרים?
בכמה מקומות בחז”ל מבואר שגם היום יורד המן, אך בצורה שונה מבדור המדבר (רש”י שמות ט”ז -ל”ב, ועוד) . גם היום, כל ההתפרנסות שלנו היא כמו המן שלא היה ידוע בדיוק מה טיבו, והוא מלמד יסוד ענק לדורות
באמונת הפרנסה: אין קשר ברור בין חובת ההשתדלות לבין התוצאות. להשתדל חייבים, אבל את מה
שנכתב עבורנו מלמעלה – פרנסה וכל השאר, נקבל בכל מיני צורות. איך בדיוק? זה לא משנה, כי זה
‘מן’ מהשמיים… לכן נשאר שמו של המזון הפלאי הזה לדורות – בשם שיש בו סימן שאלה – מן הוא?! כל השתדלות מיותרת בעניין הפרנסה לא תועיל. את מה שמגיע לנו היום – נקבל היום ורק להיום. מחר אם יגיע לנו – נקבל שוב, רק למחר כמובן. אם נזכה לקבל – נקבל את הכל קרוב לבית, ואפילו אם נתאמץ – נקבל רק את מה שאנחנו
צריכים באמת.

ראו את השבת

לאחר שעם ישראל קיבלו בפועל את המן, היו שהפרו את הוראות משה רבנו, הותירו מהמן ויצאו ללקוט גם בשבת. אמר להם ה’: “עד מתי מיאנתם לשמור מצוותי ותורותיי – ראו כי ה’ נתן לכם את השבת”. המילה ‘ראו’ מלמדת על ההוכחה הברורה – שתסייע לאותם אלו הממאנים לשמוע על המצוות והתורות. למדנו מכאן, שמי שזוכה – מוצא בשבת תשובות לכל הדאגות והספקות. “ראו” את השבת! את השבת אפשר לראות בראיה חושית, ולהתמלא אמונת לב שהקב”ה הטוב והמיטיב מנהיג אותנו ואת כל עולמו לטובה – גם אם לא ברורות לנו בשכל כל התשובות לשאלותינו ודאגותינו. ה’לחם משנה’ שבוצעים בשבת – נוהג זכר למן שירד כפול בערב שבת. מה העניין לעשות זכר למן שירד לפני אלפי שנים לתקופה קצרה והפסיק? אלא כאמור, המן לא הפסיק לרדת מעולם – הוא רק השתנה מצורתו המקורית המופלאה. מטרת השבת שהיא ‘יום האמונה’ – לחזק את אמונת השמיים, באמצעות קליטת ההארה האלוקית המיוחדת, היורדת משמיים בכל שבת ומתנחלת בלבבות. בשבת ‘מתחבר’ היהודי לה’ שהוא מקור השפע, ובאמונה הזו הוא ‘מוריד לעצמו מן מלמעלה’
לכל השבוע. שתי החלות של ה’לחם משנה’, מחזקות את אמונתנו בשפע השמיימי היורד לעולם בשבת, וכגודל אמונתנו בבשורת האמונה של השבת – כך תהיה השבת עבורנו מקור של ברכה בשבוע החדש העומד
לפתחנו.
שבת שירה
שבת זו נקראת בפי כל: שבת שירה, אך האמת היא שכל שבת היא שירה – שירת האמונה. ואיך יצליח יהודי
לומר שירה, הרי יש לו דאגות ויש מסביבו מלחמות ויש פיגועים? ‘ראו’.. – יש עצה: “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו – אז ישיר”. כשיהודי ממלא את הלב אמונה בה’, ויש לו גם אמונת חכמים שמדריכים אותו בדרכי ‘משה עבדו’ – אז ישיר – אז הוא יכול לשיר !
אחד מגדולי הרבנים היה שואל את קהל עדתו, אמרו נא אחי ורעי – מה הילדים שלכם יזכרו מהשבת שהם
ראו אצלכם…? אם נרצה לבחון את הצלחתנו בכל שטחי חיינו – הרוחניים והמשפחתיים – צורת השבת שלנו
תהיה מדד מדויק לכך, וכבר לימדונו הקדמונים: אם ירצה אדם למדוד את רמת האמונה שלו בה’, יבדוק את עצמו עד כמה הוא מרגיש את קדושת השבת, ועד כמה השבת ממלאת אותו אמונה ותקווה. שבת היא ההזדמנות השבועית לחזק את חווית האמונה שלנו. חובתנו היא לא רק טכנית – לשמור שבת, אלא
משימה העומדת בפנינו, להרגיש ולחוות אותה. ‘לעשות את השבת’ – שבת שירה. החוויה האמונית הזו צריכה לבוא לידי ביטוי הן ביחסינו הקרובים עם הקב”ה – בתורה, בתפילה ובאמונה, והן ביחסינו עם בני משפחתנו וקהילתנו. וככל שנצליח ‘לשיר את השבת’ – כך ירד עלינו ‘מן רוחני וגשמי’ כי היא מקור הברכה.