מדורת השבט

פעם, היה מאוד פופולארי, להתאסף סביב המדורה. שם היית יכול להתחמם, אולי גם
להתרתח. יכולת להתעדכן מה האירועים העומדים ברומו של הפרק, מי כבש ומי ניצח, מה
מתרחש ואיך מתפתח. היום, לעומת זאת זה אחד הפרויקטים המורכבים. למי יש כוח לרדת
למדורה, להגיד שׁוֹלֶם שׁוֹלֶם לכולם, ומה נשמע, וראית איך הרחיבו את הגינה (כבר לפני
חודשיים) וגם מה פתאום אנחנו כאן? אין לי מושג. ל"ג בעומר זה בכלל חג של חסידים. נו,
שיין, העיקר שהילדים נהנים.
אז מה בכל זאת מדליק בל"ג בעומר? איך נמשכים לצאת מהבית ולבוא בקהל, ומה קורה
שם, שאפילו אנשי אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך – שמן ששון מחבריך.
אדם בתוך עצמו הוא גר, בתוך עצמו נסגר. לפעמים פותח דלת, יורד במדרגות ופוגש את כל
השכונה. אין איך לומר את זה בלי להישמע דביק, אבל נחמד להיזכר פתאום למה בחרתם
לגור בשכונה הזו מלכתחילה, כיף להרגיש את חן המקום מלטף את יושביו. לראות פרצופים
מוכרים, ולהרגיש שעדיין בני אדם הם יצורים מופלאים, יהודים הם אחים על מלא, ושכנים
הם סוג של משפחה.
ואז, לאור המדורה היוקדת, הגיצים המשתוללים, והחום שמתפשט בעצמות, מתברר
שההתכנסות הזו סביב המדורה, עושה לנו טוב. תורמת ומעשירה את עולמנו הפנימי. הופכת
אותנו טובים יותר, רגישים יותר לזולת, נאמנים יותר לעצמנו, לערכינו, מביאים לידי ביטוי
מעשי את אמונתנו בצדקת דרכנו.
מדורת ל"ג בעומר, מזכירה לי את התנועה המופלאה 'חלקי בקהילתי' אותה מוביל בעוז דודי
הגאון רבי ברוך צבי גרינבוים שליט"א, המקהיל קהילות בדרך ה', ומכה על קודקודי כולנו, כי
נפעל בכל אתר ואתר, להרבות כבוד שמים בעולם – 'שלא יישאר אף בוגר ישיבה בלי
קהילה'.
הלוואי ויהיה זה חלקי בעמלי, חלקי בקהילתי.