הרב ברוך רענן – טור אורח.
בעקבות מאמרי מהשבוע שעבר שנשא את הכותרת ‘חרדי מסורב ממ”ח’, שלחו אליי ממערכת הגיליון – עשרות תגובות שהתקבלו אצלם. האמת, נדהמתי מעוצמת התגובות הללו. חלקן תמכו בסירוב המנהל לקבלת הילד, וחלקן הביע זעזוע מכך שיש ‘סלקציה-הורית’ גם במוסדות הממ”ח. הבנתי שוב שבעיית הקבלה למוסדות החינוך השונים – של ילדי בוגרי הישיבות שיצאו לעולם המעשה, היא הבעיה – בה’ הידיעה – שמטרידה רבים מאוד ממשפחות המגזר שלנו. עם תחושות של ניכור אישי אפשר עוד להתמודד, עד שזה מגיע לילדים…
את מאמרי סיימתי בשאלה שהטרידה אותי: מיהו חרדי, מהי בעצם החרדיות, ומיהו זה שראוי לתואר הנכבד הזה ‘חרדי’?
באחת מהתגובות שהגיעו אלי, זעם הכותב על עצם העלאת השאלה הזו לדיון. הוא טען שזו שאלה לא לגיטימית ואפילו משפילה. “אין לאף אחד את הזכות”, כתב, “לערער על כל מי שלא נראה ולא מתנהג בדיוק כמו כל האברכים הקלאסיים. כל אחד שיש לו כיפה שחורה על הראש, הוא מגדיר את עצמו בדרך כלל כחרדי וזה מה שנותן לו את השייכות למגזר החרדי. זכותו הלגיטימית של כל מי שמשייך את עצמו לציבור החרדי, להכניס את הילדים שלו לכל מקום לימודים חרדי שייבחר. זה שהוא עובד כל היום ולא לומד בכולל, או שהוא לובש חולצה כחולה – לא אומר שהוא לא חרדי. נקודה”.
וכאן הבן שואל: האומנם הוא צודק? האם באמת כל מי שכיפה שחורה על ראשו, ראוי שישתייך אוטומטית למגזר החרדי, ויהיה זכאי לכל השירותים הדרושים ליהודי החרדי? האם לחרדיות יש גבולות שצריכים להיות ברורים, לכל אותם הורים חרדיים שמבקשים להתהדר בתואר הכבוד של היותם ’חרדים‘, או שגבולות החרדיות ניתנות לפרשנות עם גבולות אפורים ורחבים? האם מנהלי תלמודי התורה יכולים להרשות לעצמם שלא לקבל לבתי הספר שלהם, ילדים שהוריהם רוצים בשבילם חינוך חרדי – אבל בחייהם האישיים החרדיות לא נוכחת מספיק?
תוך כדי הרהורים במכתב הזועם שנחת על שולחני, החלטתי לראות כיצד העולם הרחב מגדיר מיהו חרדי. נכנסתי לאתר ויקיפדיה-ויקימילון, ואני משתף אתכם במה שמצאתי שם תחת הערך – ‘חרדיות’: היהדות החרדית היא ענף ביהדות האורתודוקסית המתאפיינת בהקפדה רבה יחסית על שמירת מצוות וקיום ההלכה, ובשמרנות מבחינת תרבותה ואורח חייה. לפי דעה רווחת, מקור הכינוי “חרדים” הוא בפסוקים בספר ישעיהו: “שִׁמְעוּ דְּבַר-ה’, הַחֲרֵדִים אֶל-דְּבָרוֹ”. מאפיינים: יהדות אדוקה ביותר; הסתמכות על גדולי הדור; התבדלות והסתגרות קהילתית; דאגה למבנה המשפחה, צניעות, הפרדה מגדרית.
איני יודע מי ערך וניסח את הערך הזה על החרדיות, וודאי שהוא אינו תורה מסיני. אך חשבתי לנכון להעמיד לדיון מעל במה זו את השורות הקצרות הללו המגדירות ‘מיהו חרדי’ – לדיון פתוח וכנה. מדוע לדעתך, מגיב יקר וזועם מתחילת הטור, לא בחרו מנסחי הערך הזה של החרדיות לאפיין את החרדי הקלאסי גם בכיפתו השחורה או בחולצתו הלבנה? כנראה שקיימת הבנה בסיסית שהכיפה השחורה על ראשו של אדם, אולי היא רומזת על שייכות מגזרית חיצונית – אבל היא אינה קשורה לחרדיות.
שיחות רבות מקיים כותב השורות עם חבריו בוגרי ישיבות שיצאו לעולם המעשה, ומסתובבים במרחב הציבורי החרדי עם תחושות של תסכול והרגשת ניכור. הם מתאוננים על כך שהם מרגישים ‘לא שייכים’. לשאלתי אותם מדוע הם מרגישים כך, רבים מהם עונים בערך את התשובה הבאה: ‘תשמע, נכון שאנחנו לא בדיוק כמו כולם, נכון שאני ואשתי הולכים קצת לא כמו כולם, אנחנו לא ‘סגורים’ כמו כולם, ואנחנו לא צורכים את אמצעי התקשורת החרדיים הקלאסיים, ומבלים קצת אחרת, אז לכן מה, בגלל זה אנחנו לא חרדים? למה הסביבה גורמת לנו להרגיש שונים ולפעמים דחויים?’
אשתף אתכם קוראים נכבדים בתשובתי לידידיי. אני מזדהה לגמרי עם התחושות הללו. עם תחושות לא מתווכחים. אבל במקום שנעסוק ונבהיר לעצמנו עד כמה ‘הם לא בסדר’ והגדרתנו כחרדים תהיה בעיקר במה שאנחנו ‘לא כמו כולם’, כדאי שנבהיר ונשאל את עצמנו בכנות – לא, מי אנחנו לא, אלא מי אנחנו כן, ובמה אנחנו ‘כן כמו כולם’. השאלות שצריכות להעסיק אותנו הם כמה קביעות עיתים לתורה כן יש בחיינו? מה רמת ההקפדה ההלכתית שלנו? מי הם כן גדולי הדור שלנו, ומי הם כן מורי דרכנו האישיים? האם ערך הצניעות הוא כן נושאעקרוני אצלנו, והאם אנו כן שייכים לקהילה תורנית משלנו, שיש בה רוח משותפת של התקדמות וצמיחה בעבודת ה’.
אני בטוח, שככל שניתן לעצמינו תשובות אמיתיות לשאלות אלו שיגדירו במה אנחנו כן, זקיפות הקומה שלנו תגדל, תחושות הניכור והתסכול ייעלמו, ודרכנו בחרדיות תהיה ברורה לילדים שלנו. או אז, למרות שאנחנו חרדים עובדים עם ביגוד מעט שונה… מנהלי תלמודי התורה השונים יתחרו ביניהם אצל מי מהם הילדים המדהימים שלנו ילמדו…
קרדיט תמונה: Image by Clker-Free-Vector-Images from Pixabay
3 תגובות
אם כל מי שלובש גלימת שופט הוא שופט – גם אם לא למד משפטים ולא הוסמך לכך.
אם כל מי שלובש מדים הוא שוטר – גם אם הוא קנה את זה בחנות תחפושות.
ואם נתייחס לכל אמירה של אחד שלובש פראק כדברי חז”ל (גם אם דבריו צורמים לנו) – ולא נבדוק מי היא אישיותו ואם הוא בכלל ראוי לתפקיד תורני.
אז בודאי גם עלינו להתייחס לכל מי שלובש כיפה שחורה כעל חרדי – גם אם זה לא מחייב אותו יותר מזה שלובש כיפה סרוגה או פחות מכך.
אבל אם על ההגדרות הקודמות אנו מבינים שהלבוש אינו עושה את השופט, שוטר, רופא וכו’ – אם כן למה שחרדי יהיה מוגדר רק לפי הכיפה השחורה?
ובכן, ברור שאין הגדרה חותכת לחרדיות, דהיינו אין קו הגבול שאפשר להצביע עליו מלא חרדי לחרדי, כי גם לפי המקובל וכמו שכתבת שתוכן המילה חרדי ענינו חרדה מד’, הרי הדרגות בחרדה הם אין סוף ואין אחד דומה לשני, מ”מ צריך להבחין בין מי שמציב את עצמו במרכז החיים והכל צריך להסתובב סביבו כולל הקב”ה, הוא צריך להסתדר איתו כמו שהוא צריך להסתדר עם אשתו ועם ההורים שלו, ויש בזה הרבה דרגות, ולכן הצורך בחיים טובים כי “הוא” צריך את זה, והקב”ה צריך להסתדר איתו כדי שיהיה לו חיים טובים, ויש מי שמציב את הקב”ה במרכז ציר החיים והוא עצמו בעיגול שמסביב להקב”ה, כל מה שהוא צריך חיים טובים זה בגלל שכך הקב”ה רוצה, אני לא אומר שכל האברייכים השקועים בתיירע כל מהותם היא כזו, אבל מי שלכה”פ בהצהרה וגם בהשתדלות שלו רוצה להגיע לשם שהקב”ה הוא מרכז ציר החיים והכל סביבו הרי הוא נקרא חרדי, הוא חרד מד’ לא בגלל פחד כמו שהוא מפחד מטיל, אבל מי שבמהותו ובשאיפתו רק ‘אישיותו’ היא מרכז ציר החיים, ורק מסדר את הקב”ה מסביבו, איני יודע אם לזה יקרא חרדי, גם אם יש לו כיפה שחורה.
אני אברך יחסית פתוח אמנם בלי סמארטפון אבל אני חושב שאין אברך שנלחם על חייו הרוחניים בבית שלילדים לא יהיה גישה לאינטרנט ולילדים לא יהיה מושגים של טיולים בחו”ל ועוד שאר הדברים שהמושגים שונים מכל אברך קלסי שהיה רוצה שבניו ילמדו עם בניכם אתם קהילה מיוחדת אבל נראה לי שתפתחו גם לעמכם מוסדות