השבוע, כשהתפרסם הדיווח המדהים על כך שנשיא ארצות הברית החליט לחון את בנו בשלהי כהונתו, אמרתי לחברותא הצעיר שלי: 'זה בסך הכל עוד שלב בגאולה'. גאולה? הוא הרים גבה בתימהון, מה הקשר בין ג'ו והאנטר ביידן השקועים יחדיו עד צוואר בשחיתות, לבין משיח בן דוד, משיח ה' שלבואו אנחנו מצפים, אף על פי שהוא מתמהמה.
מהותה של הגאולה, היא הגילוי המוחלט של האמת האחת. העולם בו אנחנו חיים, נידון להיות שרוי באפלה. שמיכת ענק של חושך, ענן וערפל, עוטפת וחובקת את ההוויה כולה, מסתירה מאיתנו את המציאות האמיתית. בתוך השקר המוחלט הזה, נגזר עלינו לחיות ולגשש את דרכנו אל נתיב האמת. לפזר את הטשטוש, ולחדד את המבט. חיי היומיום שלנו, מוצפים בשקרים על גבי שקרים. הרוצה ללמוד מהי האמת, יכול להקשיב לדיבור הבוטח והנחרץ של הדוברים המוסמכים, להפוך אותו לגמרי, ולגלות את האמת.
הזועקים דמוקרטיה – אינם מאמינים בריבונות העם. הזועקים ביטחון וחוזק – אינם אלא פחדנים קטנים. מקום המשפט – שם הרשע. צבא ההגנה – לא מספק הגנה. השירות הציבורי – לא משרת את הציבור. כסף לא מספק יציבות, חזות של אושר מסתירה עצב גדול, ופרסום לא עוזר לכלום.
בפרשתנו, רודף לבן אחרי יעקב, זועם על גניבת התרפים. כשמתברר שהוא לא מוצא אותם, כועס יעקב על לבן, ומטיח בפניו את כל האמת: איך עבד ברעיית צאנו במסירות שאין דומה לה. איך התאמץ הרבה מעבר לנדרש, ושילם מכיסו כל נזק. מה פשעי כי דלקת אחרי, הוא שואל בכאב. תשובתו של לבן מגיעה מיד והיא עוצרת נשימה ומדהימה בעזותה: הַבָּנוֹת בְּנתַֹי – וְהַבָּנִים בָּנַי – וְהַצּאֹן צאֹנִי – וְכלֹ אֲשֶׁר אַתָּה ראֶֹה לִי הוּא…
מו"רי ר' הלל זצ"ל היה עומד על דברי הראשונים המבארים כיצד 'מעשי אבות סימן לבנים' ואת ירידת אברהם למצרים בגלל הרעב, לקיחת אשתו ושילוחו לשלום עם מתנות, כרמז לגלות וגאולת מצרים. אך מה מלמדת אותנו שהותו של יעקב בבית לבן? ומתי במהלך ההיסטוריה התגלגלו הדברים בדרך זו? על כך היה משיב ומבאר כי גלותנו זו האחרונה, בה אנחנו גרים יחד עם השקר והרמאות בבית אחד, היא המאבק בארמי המבקש לאבד את הכל.
והנה מול עינינו, בשנתיים האחרונות, בחודשיים, ביומיים, בשעתיים… ככל שעובר הזמן, עוד ועוד מגדלי שקר קורסים. כל האלילים נכרתים, ואין עוד מוסד ציבורי שטרם נחשף במערומיו. וככל שהשקר יחשוף את פניו המעוותות, ככל שהרמאי יכריז בקול 'הבנים בני… וכל אשר אתה רואה לי הוא…' כך קרבה ובאה השעה בה הוא ייפול שדוד, באין לו רגליים לעמוד עליהן.
כבר אנחנו מסיימים עם הרמאי, ומגיע המפגש האחרון עם עשיו, בו יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו.
