הוא מתוחכם ומשופשף, לוחם ותיק באומנויות לחימה, השולף הכי מהיר במערב, ובמזרח. הוא ישן במיטתי, אוכל מצלחתי. צמוד צמוד כל הזמן. לוחש את שלו, ואני אוהב את ההיגיון שלו. את הדרך בה הוא מסביר דברים, רהוטים כאלו. צודקים כאלו. משכנעים כאלו.
האמת, כבר חשבתי שנפטרתי ממנו. הרי אני כבר לא נער שמסלסל בשערו, לא כל כך יפה ולא בן שש עשרה. זהו שטעיתי. מהמקום הנמוך ביותר הוא שוב מגיח, לזנב. זורק אותי אחורה ממעונות אריות, אל זנבות שועלים. מהררי נמרים, אל קיני נמלים.
ואני באמת עייף, וגם יגע, אני יודע. 'אתה גם לא ירא אלוקים', הוא מוסיף בשנינות צפויה. תופס אותי בנקודת זמן של 'רפיון', סוף זמן וכאלו, אז הוא ממש חוגג: איפה אתה ואיפה עבודת השם? עזוב אותך. אתה פשוט לא בקטע.
רק מה מתברר? שזה הטריק הכי ישן בספר שלו. וכשמדובר במלך זקן כמוהו, זה ספר ישן ממש. מאז התקללה האדמה בעבורנו, הוא זוחל על עפר. מנסה למשוך אותנו אליו למטה. לגרום לנו להרגיש מחוברים לנמוך, מקורקעים. מושך אותנו אל האדמה החמה והיציבה. להתפרקד עליה ולנוח. מעט שינות, מעט תנומות.
מה עכשיו ללמוד תורה, הוא זורק לי. טוב, מה עכשיו? (הוא ערס קצת, היצר הרע שלי) נו, מה נהיה. אתה באמת חושב שאתה יכול לשקר את עצמך? לשחק אותה כאילו אתה ברמה הרוחנית הזו. כבר ראית שאתה לא שם, זה לא הקטע שלך.
'אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶי – מְקוֹמְ אַל תַנַּחּ' (קהלת י, ד) המושל – זה היצר הרע, מסביר החפץ חיים, בטוב טעמו. הוא מתלבש עליך ולפעמים מצליח לעלות עליך ולהכשיל אותך. קורה. רק שאז הוא מפעיל את הנשק הכי אכזרי שלו: הנה נפלת, אתה רואה. זה מה שאתה. אפס עלוב נפש. חשבת אתה איזה פתית שלג מיוחד. שום דבר, אתה כלום ושום דבר.
ובכן, לא. אל תיתן לו להזיז אותך ממקומך, מזהיר החכם מכל אדם. גבוה, זה המקום שלך ואל תניח אותו. אל תרד מהכס המפואר שלך. זה שנוצר מכל עבודת השם שלך בעולם. מכל ניצחונות העבר, מכל הדברים הטובים. מהתפילין והטלית, מהתפילה והברכות. מסעודות השבת, ומכיבוד ההורים.
אז נכון, יש לו פוזה של מושל קליפורניה. שרירי וחזק ובטוח בעצמו. עושה רוח, ולפעמים גם עולה עלינו ומנצח. אם נשתכנע לראות את עצמנו קטנים ועלובים, ניתן לו לנצח לתמיד. אבל לא נניח את מקומנו. לא נוותר וניכנע. אם רוח המושל תעלה עליך, מקומך אל תנח.
