חז"ל קובעים שההלכה שקיים פנחס הכהן – כשקינא לה' והרג את זמרי והמדיינית – היא 'הלכה ואין מורין כן'. כלומר, למרות וכך היא ההלכה במקרה זה, וההרג שלהם היה מותר – אבל חכמים לא מורים את ההלכה זו לרבים. מדוע, הרי אם תורת אמת היא – למה שלא כולם יהיו מצווים עליה? כנראה, וישנן הלכות שעליהן לא מצווים כולם. הן מיועדות דווקא למי שיש לו רגישות יהודית גבוהה ומדויקת, והוא מבין וחי לגמרי את 'רוח התורה' בחייו הפרטיים. קיום התורה אמור לפתח אצל יהודי הבנה לרוח הדברים אליהם מחנכת התורה.
לא כל דבר שאסור לעשות או שמצווה לעשות – כתוב במפורש בתורה. בכל הדורות נתן הקב"ה את הסמכות לרבותינו וחכמינו ז"ל להוסיף מצוות מדרבנן ולקבוע תקנות ברוח התורה. פעמים רבות אנו מוצאים בכתביהם של רבותינו גדולי הדורות את הביטוי 'ליבי אומר לי' – בתור מקור לדעתם האמורה באותו עניין. מה בתוך הלב שלהם הפך אותו למקור סמכות עבורם ועבור אחרים? זוהי רוח התורה שנקלטה בלב החכמים אחרי שנות עמל בתורה ועבודת המידות. כשעל הלב נחקקים המון דברי תורה והחכם דואג שליבו יהיה 'לב טוב' – הכולל את כל המידות הטובות כמאמר התנא במסכת אבות – הרי שהלב שלו מרגיש מה נכון ומה פחות, ואיך צריך להתנהג – גם בדברים שלא נאמרו בפירוש בתורה ובדברי חז"ל.
חכם אחד – אמר על רש"י שכאשר הוא משתמש לפעמים בביטוי 'ליבי אומר לי' הוא מביא ראיה לדבריו מכל התורה. כי כל התורה חקוקה על ליבו של רש"י וכשהלב הזה אומר משהו, זו ראיה לדבריו מכל התורה. 'הלכה ואין מורין כן' זו הלכה הדורשת רגישות תורנית גבוהה, לכן היא אינה יכולה להימסר להמון העם, אלא רק לבעלי המידות הטובות, שבאמת אכפת להם כבוד שמיים. שמעשיהם נקיים לגמרי ללא אינטרסים ושיקולי אגו, שפעמים רבות עטופים במסווה של 'לשם שמיים' ותיקון עולם. לפנחס הכהן הייתה הרגישות התורנית, לא להשלים עם מצבים לא ראויים שקורים סביבו, ולמרות שההלכה לא נמסרה לרבים, הוא קם ועשה מעשה.
בתרבות של עולם התורה שלנו, מרבים להשתמש ביחס לכל מיני התנהגויות או סגנון לבוש בביטויים 'זה מתאים וזה לא מתאים, זה מקובל וזה לא מקובל, זה צנוע וזה פחות'. מהו באמת המדד הקובע בעולם התורה 'מה מתאים ומה לא מתאים', ולפי איזה קריטריון זה נקבע? אין זו אלא רגישותם ורמתם הגבוהה של רוב חכמי הדורות וראשי הישיבות – שעיצבו את הקודים החברתיים, התרבות וסגנון הלבוש וההתנהגות של בני הציבור החרדי – רגישות שבנתה ושמרה עלינו – כשמסביב יהום הסער של תרבות המערב, הנעדרת לגמרי מכל רגישות של תורה וקדושה.
עובדת היותנו חרדים עובדים – המעורים במרחב הציבורי הכללי, עלולה להקהות את הרגישות התורנית הראויה לבני תורה – בכל מיני תחומים, וכדאי שנשים לב אליהם. סוגיות רבות ושאלות שונות עוטפות אותנו בכל שלב בחיים. פעמים ולשאלות אלו לא נמצאת תשובה ברורה בכתבי הקודש – ואנו מסתובבים נבוכים. כדאי מאוד שנפתח אצלנו את הרגישות התורנית בתוך הלב וכשהרגישות הזו תתפתח, הוא יוכל ללחוש לנו בשקט – מה מתאים ומה פחות – זהו הלב שלנו שבתוך תוכו יודע תשובות כנות לשאלות אלו.
אך בדיוק כמו פנחס הכהן, שהרגיש וידע מה צריך לעשות, ולמרות זאת ניגש למשה רבנו לשאול אם מותר לו לעשות את מעשהו החריג, ורק לאחר שקיבל את אישורו – קיים את ההלכה שהייתה ידועה לו, בדיוק כך יכולה ה'רגישות התורנית' להתפתח אצלנו בליווי של דמות תורנית רגישה – 'איש אשר רוח בו', שמכיר את עולמנו מקרוב, ואפשר לשוחח איתו בפתיחות בכל מיני צמתים בחיים, ללמוד מה מתאים ומה לא. לרבים מאתנו חסרה דמות כזו בחייהם, אבל הדבר אפשרי וכדאי בהחלט. רחובותינו מלאים בדמויות תורניות צנועות ופחות מוכרות איתן אפשר להתייעץ ולקבל כיוון נכון בחיים. בהחלטה אמיצה ותפילה שתהיה לנו הזכות למצוא רב אישי שכזה, עם רגישות תורנית שתעצים את רגישותנו.
