שמחים בחלקם

לפני עשור, נחתתי לראשונה בחיי במדינת ליטא. הקומוניזם כבר לא היה בסביבה שני עשורים, אבל את השאריות הרקובות שלו, היה אפשר לזהות בכל פינה. בנסיעה הארוכה משדה התעופה בווילנוס אל המועדון היהודי בקאוונאס, שם שבתתי במחיצת סטודנטים עם נפש יהודי הומייה, הבנתי לראשונה את ליטא. הקיפאון שלט בכל, הטמפרטורות הגיעו לספרות שלא ידעתי שקיימות (מינוס 17 אם אתם סקרנים), ונהג המונית הערל לא הוציא הגה מהפה, והיה נראה מת מהלך. בעיר עצמה, האנשים בקושי מרימים את העיניים, נעים בענייניות ממקום למקום, האוויר קפוא והאווירה גם. אין טעם לנסות לדובב את העוברים או השבים, כולם אטומים הרמטית. פתאום הבנתי מה רוצים מאיתנו – הליטאים.

מאשימים אותנו בעצבות, בהתכנסות פנימית, בראיית שחורות, מלנכוליה ודיכאון. אולי משהו מהאווירה ברחובות ווילנא וקובנא דבק גם בנו, תלמידי ישיבות ליטא ותלמידי תלמידיהם. לא סיפרו לנו מספיק על השמחה בעבודת ה’ ודרך הייסורים נראית לנו טבעית יותר. אולי גם דתית יותר. קל יותר להתאבל בתשעה באב, מאשר לשמוח בפורים. השמחה היא עבודה קשה יותר, מורכבת יותר. אולי גם זו השפעה זרה, של תרבות המערב ששואבת את התפיסה הדתית מהנצרות, שם ככל שאתה סובל יותר, מדכא יותר את הגוף הנמוך, כך אתה יכול להתרומם יותר אל הגבוה והנשגב.

יש רק בעיה אחת. כל התלמידי חכמים שזכיתי להכיר, אלו שלמדתי מהם תורה, והתחקיתי אחר ארחות חייהם, היו אנשים מאירי פנים ואופטימיים, עם שמחת חיים מתפרצת וחוש הומור משגע. כל אחד בדרכו שלו, סגנונו ואופיו הייחודי. הצד השווה שבכולם, מבט חכם וחיוך כובש.

בפרשת השבוע מופיעה הביקורת שממצה את התביעה העומדת בבסיס הקללות של פרשת כי תבוא – תכלה שנה וקללותיה: “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב…” קשה לנו להפנים שטוב, ששמח, שה’ אוהב אותנו. אני זוכר את ראש הישיבה הרב ר’ שלמה קליימן שליט”א, גברא רבא שעמל כל חייו בתורה, בשמחה ובטוב לבב, שהקול שלו מתרונן מסברא טובה, ומעשן קצות ונתיבות להנאתו. זוכר אותו פונה לתלמידיו בתביעה: “כתוב פיקודי ה’ ישרים – משמחי לב. למה אתם לא שמחים?”

אני חושב שהמשותף לכל האנשים הגדולים שהכרתי, היה אחד. הם סירבו להיכנע לעולם הזה החומרי. קסמה להם ההבנה של החומר הסובב אותנו כדבר ארעי וחולף, ואת עצמם כשייכים לנצחיות. דרך התורה – שהיא הביטוי כאן בעולמנו, לסדרי גודל אינסופיים ולחכמה אלוקית מופלאה – הם הבינו משהו, ברובד הכי פנימי של הווייתם.

אנחנו שייכים למהות עצומה בממדיה, נצחית ובלתי מושגת. כל הג’אז הזה שאנחנו מתפלשים בתוכו, הזמני המוגבל והעלוב, הוא לא באמת. אנחנו לא שייכים לכאן, רק אורחים לרגע. פלא שהם מסתובבים עם חיוך ציני מלא בוז לקטנות העולם הזה? פלא שהם שמחים תמיד, שמחה אמיתית – שמגיעה מבפנים.

[email protected]