"משנכנס אדר מרבים בשמחה". היישום המעשי של הוראה זו אינו פשוט כל כך. לא תמיד קל לשמוח בחיינו העמוסים. האמנם קיימת דרך שמובילה את האדם אל רגש השמחה, האם אפשר לתזמן אותה, והאם השמחה אינה מצב רגשי-נפשי שתלוי במאורעות שאינם בשליטתנו? קיים באדם צורך קיומי שנותן לו סיפוק וטעם בחיים – זהו הצורך במשמעות לחיים. אם אין לאדם משמעות לחייו, הוא מאבד את שמחת החיים. תחושה זו של משמעות מופיעה אצל האדם כאשר הוא עושה דברים ופעולות שיש בהם יצירה, בפרט כשהיצירות והפעולות שלו משפיעות על אחרים. 'כח היצירה' המפעיל את האדם לפעול וליצור – הוא שנותן לאדם את המשמעות העמוקה ביותר לחייו. ככל שהאדם ייצור וישפיע יותר, כך תגדל בעיניו המשמעות לחייו והוא יהיה איש שמח. כל אדם יכול להיות יוצר ומשפיע, כל אחד בתחום עיסוקו. אדם שעיסוקו המרכזי הוא לימוד תורה, ירצה להגיע להשפיע מתורתו. אדם שעיסוקו הוא במלאכה, ירצה שעבודתו תישא פרי ואחרים ייהנו ממנה. גם זוג הורים מסורים העסוקים ביצירת דור ההמשך שלהם ובשכלולו, מרגישים סיפוק בעיקר כשהם משמעותיים בעיני ילדיהם, בהיותם הורים שתורמים ומשפיעים עליהם טוב. הורים שכבר לא מרגישים משמעותיים בחיי ילדיהם, מזדקנים מהר יותר ועצב ממלא את חייהם. חיי יצירה שיש בהם הטבה לאחרים – הם המפתח לתחושת משמעות. פעמים רבות אנחנו מרגישים שהחיים שלנו נסחבים סתם ו'זה לא זה'.. איננו חשים סיפוק בעבודה, אנו גוררים את עצמנו מיום ליום ועסוקים בלשרוד את החיים. אנו מרגישים שחסרה לנו משמעות לחיים. בזמנים שכאלו, רק יצירה משמעותית יכולה להעניק את המשמעות שאנו זקוקים לה כל כך. בדרך כלל, אדם שמרגיש שהוא אינו משמעותי – מוצא את עצמו מחפש מקום או תחום עבודה אחר, כי האדם זקוק ליצירה אישית שיש בה השפעה, ולמשמעות שבאה בעקבותיה. כשאנו בוחנים את עצמנו מתי אנו שמחים, נגלה שהשמחה כובשת אותנו ברגעים בהם החיים שלנו מקבלים יותר משמעויות. בדרך כלל פורצת שמחה ברגעים של נחת – מעצמנו או מילדינו. כשאנו מרגישים משמעותיים יותר, חשובים יותר. מתוך הבנה זו ששמחה היא רגשות המבטאים את הסיפוק והמשמעות הפנימית של חיינו, אנו יכולים להפעיל את מידת השמחה, ולא רק לחכות לה שאולי 'תיפול' עלינו. ככל שנרבה בפעולות משמעותיות שיש להם השפעה טובה על סביבותינו – נרגיש משמעותיים יותר, וכך תגדל שמחתנו! 'חלקי' בתרומתי לפעמים נדמה לאדם, שהכוחות שלו דלים – אין לו מה לתרום ואין למי. אין לו סיכוי ומי כבר יתחשב בו. כשאדם חי בתודעה כזו – חייו הם מונוטוניים, נעדרי חיות ושמחה. לו רק נדע שלכל אחד מאתנו יש כח ייחודי שהוא יכול וצריך לתרום אותו לטובת משפחתו וסביבתו – כח שנמצא רק אצלו ורק הוא יכול לתרום אותו לאחרים – נמצא את הכוחות הטובים הללו בכל תקופה ומאורע בחיינו, וכשנמצא אותו ונשפיע ממנו על אחרים, נרגיש שמחה. בדוק ומנוסה. גם סוד הצלחתה של קהילה בכלל וקהילות 'חלקי בקהילתי' בפרט, טמון בהרגשתו של כל אחד מחברי הקהילה שהוא משמעותי לכלל החברים, דעתו נשמעת, יש לו תפקיד משמעותי כלשהו בו הוא תורם מעצמו לאחרים, וכשהוא נעדר חסרונו מורגש. ככל שכל אחד מחברי הקהילה יתרום מעצמו לשאר החברים – כך תגדל שמחתם של החברים וכך תגדל הצלחתה של הקהילה. כך אומר מרדכי לאסתר: "אם החרש תחרישי בעת הזאת, ריווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.." עם ישראל יסתדר גם בלעדייך, אבל דווקא במצבך, זו ההזדמנות שלך לתרום מעצמך, כי אין לך אדם שאין לו מקום ושעה. הקב"ה הביא אותך למצב הזה כדי לנצל את ההזדמנות שלך ולממש את עצמך. בחודש אדר טמון כוח סגולי הקורא ליהודי להגביר את כח היצירה שלו ולהשפיע מעצמו על אחרים. פעולות אלו יוסיפו לו סיפוק משמעותי בחיים, ויגרמו לו הרבה אושר ושמחה פנימית. אמור מעתה: "משנכנס אדר מרבים בשמחה" – מרבים ביצירה, שמשפיעה טוב על אחרים, ובכך מגבירים את רגש השמחה. לסיום, עצה קטנה. אם נרצה ללכת לישון בסוף יום מתוך סיפוק ושמחה, כדאי לסיים את היום הזה מתוך מחשבה 'היכן היום הזה היינו משמעותיים למישהו?' אם מצאנו – בטוב נלין, ואם לא – כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן ו…לשמוח.
