שמח בחלקי

כולם היו בני, כולם ישבו על תנאי. החוקרת החילונית, היוצא בשאלה התורן, חרדי המחמד,
פמיניסטית מזדמנת, בפאנל שהתכנס לדון בשאלה המקורית, החדשנית והנועזת: מי הוא
חרדי? סוציולוגים, אנתרופולוגים, ושאר לוגים – איסתרות קוראות קיש קיש: האם זו
ההשתייכות החברתית, או רמת קיום המצוות. המוסדות אליהם נשלחים הילדים, או
העיתונים המובאים פתח הבית. נדמה שאין שאלה שלובנה, נלעסה ונטחנה עד דק,
בפאנלים, בימי עיון, ובכנסים לאין מספר כמו השאלה הזו. גם ניתנת האמת להיאמר, שאלה
המפרנסת יהודים רבים כל כך, אינה יכולה להיפתר בקלות. עיני אינה צרה בהם, ייכבדו
ויוסיפו לדון בכל אתר ואתר, אך אולי עלינו לברר לעצמינו, כאן בעלוננו, את שאלת הזהות
החרדית.
ההגדרה המדויקת לעניות דעתי היא “מי שהתורה היא הציר המרכזי סביבו סובבים חייו”.
יודע כל בר דעת, שזה לא באמת משנה, איך אתה מביא טרף לביתך, איזה מוזיקה נעימה
לאוזניך, ואפילו לא מה הוא צבע החולצה שלך. כל אלו, אינם אלא מאפיינים שוליים. מה
שקובע את מקומו של האדם, הוא החיבור שלו לתורה. האם קיום המצוות ולימוד התורה הוא
הנושא המרכזי, החשוב והמשמעותי בחייך, או שהוא אינו אלא פולקלור. כמו בית המלוכה
של הבריטים, או יום סנט פטריק של הסקוטים. משהו עממי שנמצא ברקע, מסורת
משפחתית שנשמרת ותחושת שייכות כללית ללאום או חבל ארץ.

העלון שאתם קוראים כרגע, אינו עוסק בחרדיות. הוא עוסק ביהדות. מאמרו הפותח של
מייסד ‘חלקי’ בגליון השבוע, עוסק בדגל המונף אל על, ומאפיין את הנקודה המהותית של
החונים עליו. הדגל החרדי שלי, הסעיף היחיד בתעודת הזהות החרדית שלי, הוא הגדרתו
המוחצת של רבי סעדיה גאון: “אין אומתנו אומה אלא בתורותיה”.