שמעון ברייטקופף
המכנסיים של אבא
התקופה הזו, לצד המתח הרב של הימים הנוראים, היא גם תקופת מתח עבור רבים ורבות שממתינים לתשובה ממוסדות החינוך. תשובה שמבחינתם היא תשובה לחיים או למוות. להשתלב במערכת, או להיפלט ממנה. עניין שיכול לכתוב את עתידו של נער ונערה לשארית חייו ולדורות קדימה.
במהלך השבוע פגשתי מנהל מוסד שרבים משחרים לפתחו, וסיפר לי על ראש עיר שהגיע במיוחד כדי לסייע לאחד ההורים להכניס את ילדיהם.
מי הוא חושב שהוא בכלל, רטן אותו מנהל. ההורים יכולים לשלוח גם את ראש הממשלה. אותם אנחנו לא נקבל.
ניסיתי לברר מה כל כך נורא במשפחה הזו, אותו מנהל חכך בדעתו אם לומר לי. הסתקרנתי. מה כבר יכול להיות. שמעתי על המשפחה, ההורים נחשבים אנשים יציבים ויראי שמיים בקהילתם. יהודים שכל אחד היה רוצה אותם כשכנים.
תשמע, הוא רכן לעברי כמי שחושף כעת סוד אפל ונורא: שמעתי שהאבא הולך עם מכנסי כותנה.
מכיוון שאני מכיר את אותו מנהל מוסד, ניסיתי באמת להבין, מה הסיפור. ממתי מכנסיו של האבא הפכו לפקטור כה משמעותי ביחס לגורלו של הבן.
תשמע, הוא השיב לי בכנות: אלו כללי המשחק. אני רק משחק לפי הכללים. לא יצרתי אותם.
המשפט הזה לא חידש לי כלום, אבל כשהמנהל אמר את זה בפשטות, הוא זעזע אותי. כולנו משחקים לפי הכללים, שאיש לא יודע מי יצר בכלל. כל גדולי ישראל, ובראשם מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל שהתבטא בנושא באופן החד ביותר, התנגדו לתעשיית המיונים האכזרית הזו, שבחלקה הגדול מערבת שיקולים פסולים.
מי למען השם יצר השיטה, מי כתב את הכללים, שהפכו אותנו לחברה שנוהגת לעיתים באכזריות כה גדולה לבשר מבשרינו. איפה המוסר שלנו, איפה התורה שלנו, איפה הערכים שעליהם גדלנו, וכיצד קורה שהם נמחקים לגמרי אל מול המשחק הזה בחיי אדם.
שיקולים ערכיים
ראוי גם לומר את האמת. בדורנו רווי הניסיונות והאפשרויות, עצם הרצון של משפחות רבות להכניס את בניהם ובנותיהם למוסדות איכותיים היא-היא מצדיקה את קבלתם. מוסדות החינוך החרדיים מציעים סל שירותים דל למדי מבחינה חומרית. הם לא יכולים להתמודד עם מוסדות ממלכתיים באף פרמטר.
כיתות צפופות שבמקרים רבים שוכנות בקרוואנים רעועים. מגרשי המשחק קטנים, המתקנים, ההפעלות, צוותי ההוראה וההשקעה הכלכלית פר תלמיד – נמוכה במגזר הערבי. "עולם הזה" אין כאן. הורים שבחרו לשלוח למוסדות הללו, הם הורים שהשיקולים שמנחים אותם הם רק שיקולים ערכיים. הם בוחנים את המוסד לפי הערכים שהוא מנחיל, ולא לפי המבנה שבו הוא שוכן.
אל מול ההיצע הנרחב של הממ"חים ויתר המוסדות שזוכים לתקצובים נדיבים בתוך גבולות המגזר, הרצון של ההורים הללו הוא הדבר הכי זך וטהור. הוא הדבר שממחיש בצורה הטובה ביותר את היותם ראויים להתקבל למוסד הלימודים.
אז נכון, לפעמים הנראות היא לא משהו. המכנסיים מכותנה, והסבא שגר במושב, אומרים שהיה הולך עם חולצה קצרה בימי הפלמ"ח. אבל ההורים הללו מבקשים להימנות על הטובים והנבחרים ביותר, ולא מתפתים לתקצובים ולמבנים חדשים. הם וילדיהם מוכנים ללמוד בקרוואנים, העיקר להתחנך בדרך המסורה והשמורה ביותר.
מכנסיים זה חשוב, וגם הטקסטורה, הגוון וסוג הבד חשובים מאוד, אי אפשר להתכחש לגמרי לכללי המשחק. אבל מכנסיים זה לא הכל.
המנהלים – לזכותם אפשר לומר שהם אולי לא תמיד מספיק מודעים לכך – עוסקים בדיני נפשות ממש. הם עשויים לגזור גורלות לדורות. כמובן שהם נועצים בגדולי ישראל בנושאים עקרוניים, אבל לפעמים נראה שהם עסוקים יותר מידי במכנסיים, במקום להיות עסוקים עם הלב.
