פעמים רבות נשמעת האמירה: 'לו רק היה מעמד הר סיני גם בדורנו, ואלוקים היה מתגלה כמו שהתגלה בשעתו לבני ישראל, כולם היו מאמינים בה' ובתורתו. אלא שקורח ועדתו שהשתתפו בעצמם במעמד הר סיני – מוכיחים שזה לא מדויק. הם היו נוכחים שם – ובכל זאת כפרו בתורת משה רבינו. ניצבת בפנינו אם כן השאלה, כיצד ייתכן שקורח אשר היה נוכח בהתגלות האלוקית בהר סיני, וראה בעצמו את הקולות והברקים, את "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול" – איך ייתכן שהוא היה מסוגל לחלוק על משה רבינו? התשובה לכך טמונה בהבנה בסיסית בנפש האדם. האמונה בה' – ברמת הידיעה השכלית, איננה מחייבת מספיק, כל זמן שהיא לא מופנמת ומורגשת בתוך הלב. ככלל, יהדותנו איננה מושתת רק על ידיעה שכלית המחייבת את מציאות ה', ואת הידיעה כי משה אמת ותורתו אמת, היא בנויה גם על אמונת הלב. אמונה היא מלשון 'אימון'. על היהודי להתאמן ולהכניס אל תוך חייו את הידיעות אותן מחייב השכל. ידיעה ואמונה הם שני צדדים של אותה מטבע – ידיעת ה' במוח והאמונה בה' בלב. לא די לאדם לדעת בשכל שה' קיים, הוא צריך להרגיש אותו. ורק כשהלב נקי מנגיעות אישיות, ניתן להרגיש אותו. האמונה נהיית רלוונטית ומעשית, רק אם עושים אימון ותרגול, כזה שמצליח לשכנע את מערכת הרצונות ליישר קו עם הידיעה. כשהתרגול הזה לא נעשה, התוצאה יכולה להיות – קורח. השכל הישר יכול לטעון שמשה רבינו הוא אכן הנציג המוסמך של ה' בעולם – שהרי כולנו ראינו שה' דיבר אתו וסמך עליו, אבל כשהוודאות הזו מתנגשת עם מידות רעות, נגיעות אישיות ותאוות שמושכים לכיוון ההפוך – היא הופכת לא רלוונטית, והאינטרסים האישיים כבר ישכנעו את השכל הישר לשנות את דעתו. 'לשם שמים' פעם שאל מרן הרב שטיינמן זצ"ל את אחד ממקורביו: 'היכן נמצאים השמים'? הלה בתגובה ספונטנית הצביע אל על וענה מיידית :'שם למעלה'. 'לא לשמים האלו אני מתכוון' הפטיר הרב, וכשהמקורב שאל לאיזה שמיים מתכוון הרב – הוא ענה לו: לאחרונה נכנסים אלי כל מיני אנשים או ארגונים, עם רעיונות שונים, וויכוחים ומריבות שאני נדרש להכריע בהם. כולם מציינים בפניי בלהט שהם מתכוונים רק לשם שמים, ואני הרי יודע שחלק גדול מהם מתכוונים לשם 'קנאה תאווה וכבוד' ולא לשם שמים, אז איפה באמת נמצאים השמים? פעמים רבות מסתתר לו אצל אנשים 'אני' אגואיסטי במסווה של 'לשם שמיים', בדיוק כמו טיעוניו של קורח שעטף את טיעוניו באידאולוגיה צרופה, והאשים דווקא את משה רבינו – העניו מכל אדם, בהאשמה המופרכת של התנשאות. כמה מחלוקות וריבים היו נמנעים בין חברים, בתוך בתים, בארגונים, בבתי מדרשות ובכל מקום, אם ה'אני' של כל אחד היה מביט אל תוך תוכו לפני כל החלטה, ובודק אם הלב שלו נקי מאינטרסים ושיקולים זרים. טוב נעשה, אם בכל פעם שאנו נוקטים עמדה עיקשת בוויכוחים שונים או בשאלות העולות במרחב הציבורי – כדאי שנציג את העמדה 'שלנו' לפני תלמיד חכם הנקי מנגיעות אישיות ודעתו-דעת תורה. העמדת העמדה 'שלנו' למבחן כנה כזה, תוך כדי מוכנות לשמוע צד אחר – תוכל לתרום לנו רבות, ולדייק את העמדה שלנו – כך שהיא תהיה צודקת יותר. אני ואני אם תשימו לב לשיחם של תלמידי חכמים-עובדי ה', נטולי 'אני' – תשימו לב שכשהם משמיעים את דעתם בכל נושא, המילה 'אני' פחות מופיעה אצלם בשיח. הם יעדיפו להשתמש במילים 'לעניות דעתי', כי ה'אני' שלהם עצמם – כמעט ואינו קיים, ואם הם מרגישים בו – הם משתדלים לברוח ממנו. סיפורו הטראגי של קורח – שחז"ל לימדונו כי נגיעותיו האישיות היו המניע העיקרי לטענותיו על משה, מלמד שגם אם יפתחו לאדם את השמיים, והוא יראה מראות אלוקים חיים כמו שראה קורח במעמד הר סיני, עדיין יוכלו הקנאה התאווה והכבוד – לשבש את שכלו. כי אם אדם לא מטפל נכון במידות שלו ובאגו שלו – הוא יצדיק כל דבר אסור, הוא יסביר לעצמו ש: 'מה שהיה נכון לאתמול לא רלוונטי להיום, המציאות השתנתה.. ולא נראה לו שה' התכוון שדווקא משה הוא יהיה המנהיג הנצחי'… ואם רק יאמרו לו הסובבים: 'אדוני, איך אתה מעז לחלוק על משה?' הוא יענה :'נכון הדבר שאתמול משה רבינו היה המנהיג, אבל כעת אני סבור שהגיע הזמן להחליף את משה… ומי אמר שרק הרב ההוא יכול להיות 'משה', גם אני יכול, ומעכשיו אני הוא 'משה', ואני יאמר לכם מה נכון יותר לעשות- אני ואני ואני…'
