ספי רייכקינד | | אברך לשעבר, עובד לפרנסתו
אתם עוד זוכרים את התחושה הזו? יושבים על השרפרף הנמוך בתשעה באב, ממתינים בדריכות. השנה, יותר מתמיד, הלב פעם בחוזקה, העיניים דמעו: 'הפעם זה חייב לקרות'. זכרנו את פרעות שמחת תורה, את הדם שנשפך, את הזעקות ששמענו. בוודאי כל זה מבשר את בוא המשיח. הרי כתוב "חבלי משיח", לא?
הבטנו בשעון. 'אלי ציון ועריה'. התיישבנו על הספסל. הקשבנו לכל רחש. אולי זה קול פעמי המשיח? אולי עכשיו ברגע זה ממש, נשמע את קול השופר הגדול? הלב התכווץ בציפייה, 'הנה, עוד רגע זה קורה', אמרנו לעצמנו, כמו מהמר המשליך את יתרת כספו על המספר האחרון בשולחן הרולטה. 'עוד מעט והגאולה כאן'.
השעות נקפו, השמש שקעה, ושום דבר לא קרה. עוד שנה חלפה, ונשארנו עם תחושת ההחמצה המוכרת. 'אולי בשנה הבאה', ניחמנו את עצמנו, כמו אותו מהמר שממשיך להמר למרות ההפסדים. אבל רגע, האם זו באמת הדרך? האם גאולת ישראל היא עניין של מזל או הימור? האם אנחנו באמת מצפים שהמשיח פשוט יופיע, כך סתם, בלי שנעשה דבר?
הגאולה אינה הימור, היא תהליך. תהליך בו אנחנו צריכים להיות שותפים פעילים. לא מספיק לשבת ולחכות. עלינו לעבוד, לתקן, להשתפר. כל מעשה טוב, כל מצווה, כל רגע של לימוד תורה – הם שמקרבים את הגאולה. גאולה כמו כל דבר ביהדות, היא תהליך. כזה שמצריך השתדלות. לא מספיק לשבת ולחכות. צריך לעבוד. קצת כמו תיקון המידות שדורש מאמץ יום-יומי, שינוי הרגלים, הקניית הרגלים חדשים, כל פעולה קטנה מצטרפת. כך גם הגאולה – נבנית לאט, מעשה אחרי מעשה.
'זבנג וגמרנו' היא שיטה נפוצה, אבל יעילה רק לטווח קצר, לתכלית ממוקדת, קטנה. האם הקלות והביצוע המיידי של שיטת 'זבנג וגמרנו' היא שמובילה אותנו להימורים הללו?
המהמר מרגיש בכל רגע שהוא שולט – 'אני יכול לצאת מתי שאני רוצה!', בפועל, עד שהוא יוצא, הוא כמעט חסר כל. אמנם בהלכות תשעה באב לא נפסק על 'כפיית המיטה' כחלק מדיני האבלות, אבל נדמה שאנחנו עדיין מהמרים כפייתיים בענייני הגאולה.
עוד חודש וקצת, נעמוד למשפט, עם כל באי עולם. האם נמצא את עצמנו פתאום מסלסלים 'לבוחן לבבות ביום דין'?
