לקראת חג התורה הבעל”ט, זו הזדמנות לעקוב אחרי רמת החיבור המעשי של חלק מבוגרי הישיבות ללימוד התורה. בכל רחבי הארץ קמו בשנים האחרונות מסגרות לימוד ושיעורי תורה ייעודיים לבוגרי עולם התורה שיצאו לעבוד. מבירור אצל ראשי המסגרות הללו וממעקב אחרי התפתחותן של מסגרות נפלאות אלו, רבים וטובים שלמענם נפתחו מסגרות הלימוד הללו, לצערנו לא מגיעים אליהן.
מדוע לא ממלאים חברנו העובדים את מסגרות הלימוד הללו שהוקמו למענם? מדוע ישנם רבים שלא מוצאים לעצמם זמן ‘לפתוח ספר’, והם מנותקים מלימוד סדיר?
אנו רואים גם אנשים שהלימוד בישיבה היה חוויה חיובית עבורם, שהתענגו על הלימוד, ואנחנו תוהים לאן נעלמה היכולת שלהם “להתענג על השם”?
כותב השורות מבקש להניח הנחת יסוד. סיבת היעדרותם של בוגרי ישיבות רבים ממסגרות הלימוד שהוקמו עבורם, אינה רק מחוסר זמן או כל סיבה טכנית אחרת, אלא שיש לכך סיבות עומק אחרות שאם נדע להתייחס אליהן נכון – יתרבו ספסלי בית המדרש.
בשורות הבאות ננסה לענות על כמה מהסיבות שלדעתנו גורמות לניתוק הזה, ולהציע לחברנו היקרים מבט חדש שיוכל לסייע בחיבור אישי חדש ללימוד.
אצל חלק מאיתנו שעזבו את ספסלי בית המדרש ויצאו אל עמל החיים – נוצרה לה עם הזמן מציאות חיים מסוכנת שהתנתקה לגמרי מלימוד. מציאות זו בנויה על תפיסה מוטעית ביחס ללימוד התורה שקוראים לה ‘או הכל או כלום’. התפיסה הזו בנויה על הרקע וההיסטוריה של בוגר הישיבה. רבים מאיתנו התחנכו בעולם הישיבות מקטנותם סביב הערך המרכזי של תלמוד תורה שעליו נסוב כל עולמם מבוקר עד לילה. אשרינו מה טוב חלקנו.
עם השנים נקבעה בתודעת כל בחור ישיבה סטנדרטי התפיסה, שרק מי שזוכה ללמוד כל היום – רק הוא שווה, רק התורה שלו שווה, וכל לימוד חלקי רק בחלק מהיום – אינו לגמרי שווה. כך גם התקבע לו המבט כלפי אלו שלא זכו להישאר בהיכלה של תורה כל היום, ככאלו שהם סוג ב’ והם פחות שווים, שהרי ‘הם לא לומדים כל היום’. עם חלוף השנים וההחלטה הלא פשוטה של בוגר הישיבה לצאת לעבוד, התגנבה לה לראש אותה תפיסה קדומה מוטעית שאם לא לומדים כל היום – אין ללימוד החלקי ערך רציני, וההחלטה לצאת לעבוד גררה אחריה גם את עזיבת הלימוד כמעט בכלל.
לעזיבת הלימוד יש סיבה נוספת והיא, חוסר הערכה בסיסי ללימוד תורה בכל כמות ובכל איכות שהיא. רבים מבחורי הישיבות מתחנכים כל שנותיהם בישיבה לאורה של השאיפה הנעלה ‘לצאת תלמידי חכמים גדולים’ ולהיות גדולי תורה. מבלי להיכנס או להשמיע ביקורת על צורת החינוך הכללית הזו לשאיפה למצוינות – היא מייצרת אצל רבים מאלו שמרגישים שלא הצליחו בלימוד, והם סבורים שכבר לא יצא מהם ‘גדול הדור’ – את התחושה שלימוד התורה הוא לא בשבילם, ובשביל מה ללמוד ‘אם לא יצא ממני שום דבר’…
אצל חלק מהלומדים, היו בשנות הבחרות שלהם זמנים שבהם לא צלחה דרכם בלימוד, והם לא הרגישו בו טעם. מציאות זו גרמה להם להחליט עם השנים שהם לא שייכים ללימוד בכלל, וכשהם החליטו ‘לעשות משהו עם עצמם’ ולצאת לעבוד – הם השאירו את הלימוד לגמרי מאחוריהם.
כאן עומדת לה השאלה הגדולה, איך מיישבים – בגיל מבוגר יחסית – משברים סכסוכים ותסביכים ישנים שאנו סוחבים איתנו משנות העבר ביחס לתלמוד תורה בכלל וללימוד גמרא בפרט, ‘יחסים טעונים’ שמשפיעים עלינו כיום ביחס לתורה, ואיך מייצרים בגיל מבוגר חיבור חדש ללימוד?
כדי לצאת לדרך חדשה ביחסים עם לימוד התורה, כדאי להכיר בכמה תובנות חדשות שיכולות לבנות חיבור חדש עם הלימוד.
על כך אי”ה נרחיב במאמרנו בשבוע הבא.
