איך היה אלול? נראה בסוכות! המצווה טאנץ של שמחת תורה, ועוד..

איך היה אלול? נראה בסוכות!

בסוכה יש שתי הלכות שנראות סותרות במהותן. האחת, “צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי” – הלכה המלמדת על עיקרון של ארעיות. מצד שני אמרו חז”ל “תשבו כעין תדורו” – הלכה המלמדת להתנהג בסוכה כמו בבית. לכאורה הן שתי הלכות סותרות במטרתן. האם מטרת הסוכה שנרגיש בה ‘בבית’, או שנרגיש בה ארעיות?

סוכה היא מצווה יחידה שנכנסים אליה עם כל הגוף, בכל מצב של אכילה ואפילו שינה. הסוכה מלמדת שאנחנו ארעיים פה בעולם, ועלינו להכניס את כל ה’תדורו’ של ‘החיים’ לסוכה שמלמדת שה’ סוכך ומשגיח עלינו מלמעלה. זו הבנה שממלאת את הלב אמונה ובטחון, וכשהלב מתמלא אמונה מגיעה השמחה – ושמחת בחגך!  

סוכות הוא גם ‘זמן שמחתנו’ ואנו מצווים על “ושמחתם לפני ה'”. איך שמחים לפני ה’?

סוכות הוא שיאם של חגי תשרי, שבנויים כפירמידה האחד על השני. קודם ממליכים את ה’ בראש השנה, אחר כך מבקשים את סליחתו ביום הכיפורים, והנה הגיעה השעה להתקרב אליו ו’להתארח’ אצלו בבית – שזו כמובן הסוכה. מי שנהיה ‘בן בית’ אצל ה’ בסוכה, ופוגש שם את שבעת האושפיזין שהם המייצגים של הקב”ה בעולם, ו’שומע’ מה שיש להם לומר בשם ה’ – הוא בוודאי יתמלא שמחה אמיתית, כי קרבת אלוקים אמיתית מביאה שמחה! יהודי מאמין הוא יהודי שמח.

ואיך אפשר להשיג שמחה כשהראש עמוס דאגות ומחשבות מטרידות? נכנסים ‘עם כל הגוף’ לגמרי אל תוך הסוכה! הסוכה נקראת בלשון הזוהר ‘צילא דמהימנותא’ – צל האמונה. מפני שהסוכה מקיפה את כל האדם עם כל דאגותיו, ומלמדת אותו על אהבתו והשגחתו הפרטית של ה’. אמרה תורה ‘צא מדירת קבע’ – צא מהקיבעון המחשבתי שלך שאתה איש נצחי וקבוע בעולם, ‘ושב בדירת עראי’ – תבין מהסוכה שאתה עראי בעולם, יש לך תפקיד למלא ומעליך נמצא ה’, אז תפסיק לדאוג מה יהיה, ‘והיית אך שמח’!

מקובלנו מרבותינו, שאם יהודי רוצה לדעת האם הוא הצליח מחדש להתקרב אל ה’ בראש השנה וביום כיפור – כדאי שיבדוק עד כמה הוא מרגיש שמחה בחג הסוכות…

אידישקייט = שמחה

בשבת חול המועד נקרא את מגילת קהלת. הסיבה לכך היא שבחג הסוכות יש מצוה לשמוח, ושלמה המלך בקהלת מלמד איך מגיעים לשמחה. הוא מלמד שמפריעי השמחה הם דאגת המחר, הקנאה בזולת, התחרות עם הסביבה, והרדיפה אחרי כסף וכבוד. בא שלמה המלך החכם מכל אדם – שראה הכל וידע הכל – ומלמד: חברים, הבל הבלים הכל הבל, הכל שטויות. לא כדאי לרדוף אחרי שום דבר, ואין סיבה לדאוג מכלום.

“סוף דבר את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם”. כשנפנים את זה ונתחזק באמונה – תגיע השמחה. אידיישקייט אמיתי אצל אנשים תמיד יבוא לידי ביטוי בשמחה השוררת סביבם, כי ככל שיהודי יותר מאמין – הוא יותר שמח, כי “עוז וחדווה במקומו”. ב’מקומו’ של ה’ שוררת שמחה, ומי שקרוב לה’ – חייב להיות איש שמח. בדוק!

‘מצווה טאנץ’

בסוף חתונות החסידים יש את ה’מצוה-טאנץ’, בו לא רק שרוקד החתן לפני הכלה, אלא הוא רוקד עם הכלה! בכל חג הסוכות אנחנו שמחים ורוקדים לפני ה’ כמו שנאמר ושמחתם לפני ה’, אבל כשמגיע שמחת תורה, או אז הגיע הזמן לשמוח עם ה’. בדומה  ל’מצוה טאנץ’ – הריקוד האחרון של החתונה לפני שהולכים הביתה, כך חג שמחת תורה שהוא שיאו של אירוע ה’חתונה החדשה’ והחיבור עם ה’, חתונה ארוכה שנפרשה על פני כל האירועים הרוחניים של חגי תשרי, כעת הגיע הזמן לא רק לשמוח לפני ה’ אלא לרקוד עם ה’.

ואיך רוקדים עם ה’? רוקדים עם התורה! כשנרקוד בשמחת תורה עם הס”ת – כדאי שנרגיש שאנחנו רוקדים ממש עם ה’. ועוד דבר חשוב: ריקוד כידוע הוא בשניים. ואם אנחנו רוקדים עם ה’ – גם הוא  רוקד איתנו, כי ‘מי כעמך ישראל’, ואם נבחרנו על ידו  – בטוח שאנחנו שווים ריקוד.

התורה – שלנו!

התורה מסיימת בפסוק שמשבח את משה רבינו על: “…כל היד החזקה והמורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל”. רש”י מפרש שהשבח הגדול של משה היה ‘שנשאו ליבו לשבור הלוחות לעיניהם… והסכימה דעת הקב”ה לדעתו”. מדוע מצאה התורה לנכון לסיים את התורה שבכתב, בעובדה המצערת של שבירת הלוחות?

נראה שהיא עשתה זאת כדי ללמד כמה דברים. הדבר הראשון, שכדי לזכות ללמוד תורה, צריך ללמוד אותה נכון, וחוץ מזה על הלומד להיות ראוי ללמוד תורה. אם הוא לא יהיה ראוי ללמוד, הוא ילמד את התורה בצורה לא נכונה, והתוצאה תהיה ‘שבירת הלוחות’… כשמשה הבין שאין כאן ‘לומדים’ ראויים, הוא הפסיק את השיעור… זאת ועוד, היכולת להבין את התורה שבכתב היא רק על ידי התורה שבעל פה שנמסרה לחכמי ישראל – שמסרו לנו אותה נכון. התורה שבכתב היא התורה שנמסרה לנו – לומדי התורה – משמים, במטרה שאנחנו נפרש אותה נכון על ידי התמסרות אליה ומאמץ אמיתי להבין את סודותיה. עיקר מטרתה של תורה שבכתב, היא לימוד התורה שלנו וההבנה שלנו בתורה, שהיא התורה שבע”פ.

ההסכמה של ה’ על שבירת הלוחות בידי משה רבינו, הרבי הגדול של לומדי התורה – מראה עד כמה אנחנו חשובים בעיני ה’, ועל האחריות הגדולה שיש לנו ביד, עד כדי כך שהנציג שלנו, משה, מסוגל לשבור את התורה ש’אינה מתאימה’ ולקבל על כך ‘יישר כוח’ מהקב”ה. שבירת הלוחות מלמדת איפוא על מעלתנו הגדולה והאמון הגדול שנותן בנו ה’ – לקבל תורה שבכתב מאת הקב”ה ולהפוך אותה לתורה שבעל פה – לתורה שלנו. ותן חלקנו בתורתך.