משאו של מרן ראש ישיבות ארחות תורה הגר”ש שטיינמן שליט”א, חבר מועצת גדולי התורה
כתוב בתחילת מסכת אבות, העמידו תלמידים הרבה, כלומר יש מצוה לא רק ללמוד אלא לדאוג שגם אחרים ילמדו, זה צורת הלימוד. התורה אומרת את המצווה של לימוד התורה בצורה כזו של ושננתם לבניך, לא כתוב בשאר המצוות והנחת תפילין לבניך, בלימוד התורה המצוה היא ושננתם לבניך, לדאוג שכולם ילמדו תורה, לא רק אתה, אלא שגם אחרים ילמדו תורה. זה מה שהקהל הקדוש עושה פה כמו שהזכירו קודם, דואגים שכל אחד יהיה מחובר לתורה, גם מי שצריך להשתדל בפרנסת בני ביתו, כל אחד מהסיבות שלו, אבל צריך להישאר מחובר ללומדי התורה ולתורה.
איך עושים את זה? קודם כל להראות שזה העיקר בחיים, התורה, החיים מלאים בהתמודדויות כמו שהזכירו קודם, אז צריך להזכיר לכולם שהחיים האמיתיים זה התורה.
יש גמ’ במסכת בבא בתרא שרבה בר בר חנה אמר שהוא נסע בספינה ובאמצע הים הוא ראה אי של חול שיש שם עשבים, הוא החליט לנוח קצת, ירד מהספינה אל האי להתאוורר, התחיל לבשל ולאפות ופתאום כל האי התהפך והוא רץ מהר לספינה… התברר שזה לא היה אי, זה היה פשוט דג שעמד במקום אחד זמן רב, הצטבר עליו חול וצמחו עליו עשבים וברגע שהתחילו לבשל ולאפות עליו הוא נשרף וזז.
מה הגמ’ רוצה לספר בזה וכי זה סתם סיפורים? הגמ’ רוצה להגיד בזה שככה זה העולם שלנו, עולם הדמיון, נדמה לנו שזה אי של חול וגדלים שם עשבים, זה נראה לנו אי שלם מלא תענוגות. אבל ברגע שמתחממים עם תורה ותפילה, רואים שהכל שטויות, הכל זה הבל הבלים. אמנם העולם צריך את זה גם, אבל זה לא העיקר, ברגע שהאדם מתחיל ללמוד הוא מרגיש שהוא משתנה לגמרי עם מידות אחרות, אציל יותר וחביב יותר, כל המשפחה מרגישה את זה, כל הידידים מרגישים את זה שהוא אדם אחר לגמרי.
איך מושכים את האדם לתורה? הגמ’ בכתובות אומרת טוב המלבין שיניים לחבירו יותר ממשקהו חלב, כשבא אחד מהציבור לבקש עזרה, דבר ראשון להלבין לו שיניים להאיר לו פנים. לא תמיד אפשר לעזור לו, אבל להשתתף ולהקשיב כל אחד אחראי, הזכירו קודם שכל אחד הוא כמו ראש עיר, כמו ראש ישיבה, הוא צריך לגלות אחריות לאחרים. אנחנו רואים את זה אצל יוסף, היו אתו בבית הסוהר שני גויים שר המשקים ושר האופים, יום אחד הוא שואל אותם מדוע פניכם רעים היום, זאת אומרת שיום יום הוא הסתכל עליהם והוא הבחין שהיום זה שונה. מה הוא הסתכל? מה אכפת לו משני גויים מצרים? אלא שאדם אחראי על הסביבה שלו, זה מה שהתורה מלמדת אותנו, שכל אחד אחראי על מה שקורה בסביבה שלו. על ידי שמאירים פנים לשני קונים את ליבו.
כתוב אצל אחי יוסף וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום. לכאורה זה דבר לא טוב. רש”י מביא את חז”ל מתוך הגנות רואים את השבח, הם לא היו אחד בפה ואחד בלב, הם אמרו מפורש שהם לא יכולים לדבר איתו. בכל אחד אפשר למצוא מעלה, הם שנאו אותו וזה דבר רע, אבל אפשר למצוא גם מעלה. בצורה כזו קונים את ליבו, בכל יהודי יש בו מעלות.
צריך להאיר פנים לשני, לחייך אליו, לעשות לו טובה. כל טובה הכי קטנה גורמת שהשני יכיר טובה. הגמ’ בכתובות מספרת שאמימר ישב לדון בבית דין ולפתע עפה עליו נוצה, בא אחד וסילק אותה, אמר לו אמימר מעכשיו אני פסול לדון אותך כי קיבלתי שוחד. עשית לי טובה קטנה? אני כבר לא יכול לדון אותך.
באים פה אנשים יקרים שלמדו בישיבות וכל אחד מהסיבות שלו היה צריך להשתדל גם בפרנסת ביתו, אבל כולם רוצים להמשיך להיצמד לתורה וללומדי התורה ולא להיות חלילה מסומנים כמחוץ למחנה, רוצים להיות חלק מהציבור. מי שמנהל את החיים שלו עם יראת שמים ואהבת תורה זה הכי חשוב.
כל אלה שאחראים עליהם ,צריכים להתעניין כל יום בשלום חבירו, להחמיא לו, להראות איזה מידה טובה שרואים בו, זה ייתן הרגשה טובה יותר מהנוצה שמעיפים מהחליפה, הוא מרגיש שמעריכים אותו וזה עושה טוב לאדם. בצורה כזו כל אחד יהיה אוהב תורה ולומד תורה כפי האפשרויות שלו, וינהיג את ביתו בדרך התורה בע”ה.
