‘אלול’ ושמחת החיים

באמצע פרשת הקללות התורה מנמקת את הסיבה שהן באות – לא עלינו: “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב”. הייתכן להעניש כל כך על היעדרה של השמחה בעבודת ה’? הרי השמחה היא לכאורה מידה יפה ותו לא, וכי מגיעים עונשים קשים כל כך למי שמקיים את המצוות בצורה טכנית יבשה אך חסרה לו השמחה במצוות?

הבה נבחן מהי שמחה: שמחה היא הרגשה נפשית שאדם מרגיש כשמתמלא לו חסר כלשהו, כמו ילדים, כסף, מזון ועוד. כשיהודי מרגיש שהיהדות ממלאה לו חסר קריטי והוא לא יכול באמת להסתדר בלעדיה, זו יהדות שמחה שמראה על חיבור אמיתי עם ה’. אך אם יהודי מקיים את יהדותו מתוך אילוץ משפחתי או חברתי, או סיבה חיצונית כלשהי, ובסתר ליבו הוא חושב לפעמים “מה זה תורם לי?” – הוא עצוב עם ה’, ועצבות היא קללת החיים.

ב’אלול’ כדאי שנבדוק עם עצמנו עד כמה חיי האמונה שלנו, לימוד התורה שלנו, התפילה, שבת קודש ושאר המצוות שלנו – ממלאים אותנו ועושים לנו באמת שמח. ואם כבר דיברנו על ‘אלול’, חשוב להעלות נקודה חשובה בעניין השמחה, בפרט ב’אלול’. הניסיון מלמד, ככל שהצליחו הורים לקיים מצוות מתוך שמחה פנימית שבאה לידי ביטוי בפנים קורנות משמחה, והם הרבו להשתמש בבית באמירות שמחות בסגנון: ‘כמה טוב ה”, או ‘איזו זכות יש לנו שאנחנו שומרי שבת’ – כך עברה היהדות שלהם הלאה לילדים בשמחה ובחיבור פנימי.

גם היחס הפנימי שלנו ל’ימים הנוראים’ צריך לעבור לילדינו בשמחה ולא בפחד, או לחילופין באדישות. רבים וטובים סוחבים איתם טראומות מהעבר ביחס ל’אלול ונוראותיו’. אל נא נעביר את ה’מסורת’ הזו הלאה. החיבור הנכון עם עבודת ה’ חייב להביא שמחה ורוגע פנימי שייראו אצלנו גם מבחוץ. על הקב”ה נאמר: “עוז וחדווה במקומו” – כלומר, כל חיבור עם ה’ צריך להביא שמחה. אם אין שמחה בעבודת ה’ – כנראה אין גם חיבור נכון עם ה’. אם נצליח להחדיר לעצמנו את הידיעה שגם את ראש השנה ויום כיפור צריך לחגוג בשמחה, ואשרינו מה טוב חלקנו שיש לנו את הזכות לחזור בתשובה ב’אלול’ – אזי לנו ולילדים שלנו יהיה הרבה יותר שמח והרבה פחות על מה לחזור בתשובה.

גם אנחנו עמדנו בסיני! משה רבינו בסוף ימיו אומר לעם ישראל: “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה”. מה היה באותו היום? שמעתי, שאותו היום שנתן משה את ספר התורה לבני לוי, באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: משה רבנו, אף אנו עמדנו בסיני וקיבלנו את התורה וניתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה? ויאמרו לנו מחר – לא ניתנה לכם תורה רק לנו ניתנה, ושמח משה על הדבר ואמר להם “היום הזה נהיית לעם”, היום הזה הבנתי שאתם חפצים במקום. (רש”י)

עלינו להבין: הרי אם היה ספר התורה נמסר לשמירה רק אצל בני לוי, אזי כל תפקידם היה ללמד את התורה לכל ישראל. כיצד יעלה על הדעת שבני לוי יטענו בעתיד, לא ניתנה לכם תורה – אלא לנו? על הפסוק בפרשה: “היום הזה נהיית לעם”, דרשו חז”ל: “בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית”. החיוב לראות את קבלת התורה כדבר מתחדש דבר יום ביומו נשנה פעמים רבות בספר דברים. איך יתכן הדבר במציאות לראות ובעיקר להרגיש כאילו היום ניתנה התורה? הדבר אפשרי רק על ידי לימוד והעמקה בתורה. בתורה נמצאת חוכמתו האלוקית של הקב”ה, וכשיהודי מעמיק בה, הוא מוצא בה בכל יום לימודים חדשים וטעם חדש ביהדותו. רק באמצעות לימוד אפשר להרגיש התחדשות מרעננת יומיומית ולקיים את התורה כאילו היום ניתנה לנו.

חששם הגדול של עם ישראל היה שאם ספר התורה יהיה מונח אצל בני לוי בלבד, יקשה עליהם להעמיק בלימוד תורה שישמור על קיום רענן ומחודש באופן יומיומי, והיא עלולה להפוך אצלם ל’תורה ישנה’. ואכן, נעתר להם משה, וכמבואר בחז”ל, נתן לכל שבט מישראל ספר תורה ייחודי משלו, בנוסף לספר התורה של בני לוי. רק כשיהודים אכפתיים ומליבם פורצת הקריאה: “גם אנו עמדנו בסיני וקיבלנו תורה”, והם מבינים שהם צריכים תורה ייחודית ללב שלהם, לעיניים ולאוזניים שלהם, רק אז הם זוכים לספר תורה ייחודי שנותן להם ביהדותם טעם חדש כל יום.

בוגרי ישיבות עמלים, “גם אנחנו עמדנו בסיני וקיבלנו את התורה – היום הזה”. כל אחד מאתנו כדאי שיתחבר עם בית מדרש מתאים ותוכנית לימוד יומית שמתאימה לו, ואיתה הוא יקבל בכל יום מחדש תורה חדשה ומשמחת.