אלול ושנה ראשונה

יכולה אישה נשואה טרייה לשאול את בעלה בסוף שנת הנישואין הראשונה: אם אכן מגיע לי יחס
מיוחד של ‘ושימח’, מדוע יינתן לי יחס חיובי שכזה רק במשך שנה אחת? התשובה לשאלתה תהיה
בערך כך: ‘שנה ראשונה’ היא כמו ‘זמן אלול. הניסיון מוכיח שקשה מאד לחיות ברמה של ‘אלול’ כל
השנה. אך לקראת כל שנה חדשה מתבקש כל יהודי לחיות – לפחות תקופה אחת קצרה – בצורה
מושלמת, כדי שבהמשך השנה, אם יבואו עליו תקופות פחות טובות של ניסיונות ואתגרים, אשר
עלולים להביא אותו לייאוש ומחשבות ש’אני לא מסוגל לחיות אחרת’, או אז יבואו ימי אלול של תחילת
השנה כהוכחה ש’אני כן מסוגל ויש לי לאן לשאוף’… .
בדיוק לשם כך ניתנה ה’שנה ראשונה’. אכן, לחיות כל החיים בצורה מושלמת זה קשה, אך בתחילת
חיי הנישואין מתבקש כל בעל לעשות עבור אשתו החדשה, למשך שנה אחת, את המקסימום, כדי
שבמשך החיים, אם יגיעו תקופות מאתגרות שבהן יאמר הבעל ‘אני לא מסוגל להתנהג אחרת’, תזכיר
לו אשתו את ה’שנה ראשונה’ שלהם, ותוכיח לו שהוא אכן כן מסוגל ויש לו לאן לשאוף…
תוכנית ‘דף הקהילה’ של ‘חלקי’ שיצאה לדרך באלול זה – ומתפרסמת בגיליון זה שוב – מעמידה
בפני בוגרי הישיבות העמלים לפרנסתם, רף לימודי יומיומי בגמרא והלכה, שאליו יוכלו החברים
לשאוף בהמשך השנה. גם אם אולי יבואו בהמשך ימים שהלימוד היומיומי אולי יהיה קשה,
תוכנית ‘דף הקהילה’ של ‘אלול’ שעמדנו בה, תזכיר לנו שאנו מסוגלים וזה אפשרי…

אבות ובנים
בפרשה אנו מוצאים את סיפורו המזעזע של בן סורר ומורה. ילד קטן ומרדן שגילתה תורה שאין לו
סיכוי, ועל הוריו לספר את מעלליו בפני כל בני העיר, שגם משתתפים בסופו המר. צריך לבחון,
מאיפה צומח ילד כזה, ומדוע על הוריו להתבזות כל כך בפני כולם?
בפרשיה הקודמת, הסמוכה לפרשת בן סורר, מופיע עניינה של אשת יפת תואר: אישה גויה שבדיעבד
ובתנאים מחפירים, התירה התורה לאותו לוחם שלא עומד בפני הפיתוי – לשאת אישה גויה שלא
מתאימה לו. חז”ל לומדים מסמיכות הפרשיות שסופן של נישואין אומללים אלו שיצא מהם ילד בן
סורר. ללמדנו שהכל מגיע מאתנו ההורים, ואם רק נדע להשקיע בעצמנו ולהיות דוגמא אישית
למוסריות ולזוגיות מתאימה – הילדים שלנו ימשיכו את דרכנו הטובה.
על מילות הפסוק “בננו זה סורר ומורה – איננו שומע בקולנו”, חידשו חז”ל הלכה מעניינת: על הקולות
של האב ושל האם להיות דומים ושווים, ואם הם אינם שווים הבן שלהם אינו נענש.
מדוע? כי כלל גדול בהורות נכונה הוא לשדר לילדים תמיד מסר אחיד המוסכם על ההורים. אם הורים
מתווכחים ביניהם ואינם משתווים, והילד מרגיש מריבה וכעס בין הוריו – הוא מרגיש חסר ביטחון
ותלישות, ואי אפשר לצפות ממנו לכלום. הוא אינו אשם במצבו ואין להענישו. רק אם ההורים חיים
בהרמוניה מוחלטת, עד שקולם בבית נשמע זהה – רק אז תוטל האחריות על בנם.. מציאות החיים
מלמדת, כשיש אהבה ושלום בית בין ההורים – הילדים גדלים בסדר. תשאלו נא את העוסקים
בחינוך בקרב צעירים רבים ממחננו. הם יאשרו את העובדה הזו.. זה בדוק.