אם יש שאלה

האם כל עיקרה של השאלה הוא כדי לקבל תשובה?

לפני מספר שבועות התפרסמה ליד טורי הקבוע סדרת שאלות. השאלות עסקו ביסודות החיים היהודיים ועוררו הד גדול. מאז אותו פרסום תיבת המייל שלי הוצפה בתגובות. הצד השווה שבכולן: טענה מדוע לא פורסמו לצד השאלות גם תשובות. מבול-התגובות עורר אותי לחשיבה אודות מקומה של השאלה בחיינו. בעז”ה בשבועות הקרובים אגע גם בכיוונים שונים לתשובות על השאלות שהוצגו באותו גיליון. אך האם כל עיקרה של השאלה הוא רק כדי לשמוע תשובה? האם אין מקום לשאלות מעוררות מחשבה? האם נכון היה להעלות שאלות ללא מענה באותו הגיליון?
*
מנון – ביוונית (Μένων) הוא דיאלוג שכתב הפילוסוף היווני אפלטון. החיבור כתוב בצורה של שיחה בין אדם בשם מנון לבין הפילוסוף סוקרטס.
בתוך הדברים מנון מציג בפני סוקרטס שאלה עקרונית אודות ביקוש האמת: ובאיזו דרך תחפש, סוקרטס, אחרי (האמת, הסגולה הטובה) דבר שאינך יודע כלל מהו? שהרי מה בין הדברים שלא ידעתם תשים לך מטרה בחיפושך? ואפילו יזדמן לך כאשר יזמן – כיצד תכירנו לדעת שהוא דבר זה שלא ידעתו?”
ניקח לדוגמה אדם שמחפש משקפיים. הוא יודע מה חסר לו וכשהוא יראה משקפיים הוא יזהה כי זה הדבר אותו חיפש. לאור זאת, כיצד ניתן לחפש אמת? הרי גם אם תימצא האמת, כיצד יזהה אותה המחפש ויידע שזה הדבר שחיפש אם אינו יודע מה חיפש? ואם האדם יודע כיצד נראית האמת המבוקשת, הרי אין לו צורך לחפש אותה.
שאלה זו עשויה להטריד גם אותנו. החיפוש המתמיד בחיינו הוא אחר דרך האמת ואחר האופן בו נכון שנחיה. כיצד נוכל להצליח בחיפוש זה? איך אפשר לחפש משהו שאין לנו מושג איך הוא נראה ולא נדע שמצאנו אותו כשיימצא? בתגובה לשאלה זו של מנון מציג סוקרטס את ‘תאורית ההיזכרות’. לדבריו, הידע קיים בנשמה מזה נצח, אבל בכל
פעם שהנשמה מתגשמת מחדש, הידע נשכח בהלם הלידה. מכאן שהתהליך המכונה “למידה”, אינו אלא היזכרות במה שהאדם שכח.
דורות של פילוסופים התחבטו במושג זה של תאוריית ההיזכרות. אך אנו יודעים כי עבורנו, בני ישראל, זה ודאי
נכון. הגמרא (נדה ל.) מתארת כיצד התינוק ברחם אימו לומד את כל התורה כולה, אך בזמן הלידה בא מלאך וסוטר
לו על פיו ובכך גורם לו לשכוח הכול. והשאלה מתבקשת. אם המלאך משכיח את תורתו, לשם מה לימד אותו את
הדברים מלכתחילה? איזו תועלת יש בלמידה שנשכחת אחר כך?
מבואר כי חריטת הדברים בנשמתו של העובר יוצרת געגוע ותנועת חיפוש המאפיינת את כולנו. התחושה כי חסר לנו דבר-מה אינה נותנת לנו מנוח. כאשר אדם מחפש, כאב החיפוש מניע אותו למסע-חיים. כאשר הוא מוצא את
שחיפש, הוא מחובר הרבה יותר. הוא מתאחד עם הידיעה המוקדמת. ‘ובקשתם משם את ה’ אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך’ (דברים, ד, כד).
*
שאלה מניעה למחשבה וחיפוש. הבן הרביעי, זה ‘שאינו יודע לשאול’, מקבל בהגדה את אותה תשובה של הרשע. הדרך הנכונה ליצור חיבור פנימי ועמוק היא באמצעות נתינת מקום לשאלה ולחיפוש הפנימי. ‘להיזכר’ בתורת-האמת החרוטה בליבות כל אחד ואחד מבני ישראל. השאלה מובילה לתשובה, אבל היא עצמה מנוע אדיר.
לביקוש אלוקים, לידיעה ולהשבה אל הלב. כאמור, בשבועות הקרובים נעסוק בתשובות. בנוסף, נציע
דרכים לעורר וללוות את מסע החיפוש של אחינו בית ישראל. לצד זאת, חשוב שנזכור שגם לדרך יש מקום.
שאלת החכם, היא כבר חצי תשובה.