ריאיון חג מיוחד עם הרה”ג ר’ ברוך צבי גרינבוים שליט”א ראש ישיבת דרך ה’ ומייסד חלקי בקהילתי
הרה”ג ברוך צבי גרינבוים שליט”א, מייסד ‘חלקי’, בראיון חג מיוחד על המפעל הגדול של ‘חלקי בקהילתי’, המקיף עשרות יזמים קהילתיים בכל רחבי הארץ ומגיע לאלפים רבים של בוגרי ישיבות העמלים לפרנסתם.
החשיבות הקהילתית, המשקל התורני והרוחני והצורך החברתי המשווע
לרגל חג הסוכות, ולאחר קרוב לשנה של פעילות ‘חלקי בקהילתי’, במסגרתה עשרות רכזים מקצועיים פועלים כיזמים קהילתיים עבור בוגרי הישיבות העמלים לפרנסתם ומסייעים להם להתחבר לקהילה תורנית במקום מגוריהם או לייסד אחת כזו, למצוא חברותא או שיעור קבוע ולייצר לעצמם חיבורים קהילתיים ותורניים, שוחחנו עם הרה”ג ברוך צבי גרינבוים שליט”א, ראש ישיבת דרך ה’ ומייסד ‘חלקי בקהילתי’.
נתחיל מהתחלה, מה הביא את הרב בכלל לנושא הזה? מה החסר והבעיה שהרב הרגיש?
“נחשפתי לבעיה במסגרת תפקידי בישיבת דרך ה’ למעלה מ-20 שנה, וכמי שמכיר את עולמם הרוחני והגשמי של רוב בוגרי הישיבה. התוודעתי לצורך גדול מאוד בתחושת שייכות, גם של הבוגרים שלנו וגם של בוגרי עולם הישיבות שיצאו לעולם המעשה.
“מדובר על ציבור גדול מאוד של בעלי משפחות צעירים שלמדו בעולם הישיבות והקימו בית ויצאו לעבוד, ואז הרגישו לאט לאט שהם לא במיינסטרים, בלשון העם. הם הרגישו תחושות של ניתוק, שלא לומר ריחוק. הם הרגישו לא בבית בקהילות הגדולות הקיימות, או בקהילות הקטנות של האברכים. היה להם צורך בקהילה מסודרת שתאיר להם פנים. היה להם צורך בשיעורי תורה מתאימים להם, בחברותות מתאימות להם, במקום לילדים שלהם, כזה שבו הם ירגישו בבית. מקום תפילה שידבר אליהם.
“המציאות הזו שלחלק גדול מהם לא היה מקום כזה במקומות מגורים רבים ברחבי הארץ, הובילה לחשיבה מה עושים. מאות ואולי כבר אלפים, לאו דווקא בוגרים שלנו, הרבה מאוד חבר’ה שיצאו לעולם המעשה, מרגישים משום מה, בין אם זה נכון או לא נכון, שאין להם מקום. אין להם שייכות, אין להם תחושה טובה, תחושה נעימה או תחושה מקבלת בכל מיני קהילות קיימות. וכתוצאה מכך הם פשוט ויתרו על חלק גדול מהערכים התורניים שכל כך היו חשובים להם”.
מעבר לתחושה לא טובה, יש להעדר הקהילה גם תוצאות רוחניות?
“כן. התוצאות הן שהרבה מחברינו פחות התחברו למצוות תלמוד תורה למשל. הם הרגישו שטרדות החיים, חוסר הזמינות ותחושת הריחוק מהיכלי התורה, גורמת להם ללמוד פחות או להתפלל פחות במקום מסודר. תחושות הניתוק וחוסר השייכות השליכו לא רק על הבעיות של הבוגר עצמו, אלא על כל רמת החיים התורנית של ביתו וילדיו. ומכאן הדרך קצרה לספקות ודאגות בקשר לחינוך הילדים ובקשר לקבלה שלהם למוסדות”.
ואיך הגעתם לפתרון של ‘חלקי בקהילתי’?
“פה התחילה חשיבה, התחלתי לשבת עם ציבור גדול, חבר’ה שלנו, חבר’ה מישיבות אחרות. וכולם מספרים על אותה תחושה: אנחנו רוצים מקום שנרגיש שם משמעותיים, נרגיש שם שיש לנו קול. נרגיש שמסתכלים עלינו כשווה בין שווים, שאנחנו מרגישים שם רצויים, ושיש שם רב שמאיר לנו פנים ויודע את שיחנו ואת שיגנו. ציבור שלם חיפש מענה הלכתי, למשל, לשאלות שיש לו בחייו, או מענה חינוכי לחייו. והיות שהציבור הזה לא מרגיש שייך עד הסוף לקהילות האברכים או לקהילות הקיימות, הוא פשוט מרגיש אבוד, שלא מסתכלים עליו.
“זה הוביל אותנו למחשבות מה נכון לעשות עבור ציבור של אלפים מבוגרי הישיבות שמרגישים לא שייכים. בעיקר בני הציבור הליטאי שאין להם אחרי החתונה מסגרת דומה למסגרות הקהילתיות של חצרות הקודש החסידיים, כוללים או קהילות מסודרות. בהתייעצות עם גדולי ישראל שליט”א המלווים אותנו – הרעיון הקהילתי נמצא ככזה שיכול לתת פתרון טוב להרבה מהצרכים של בוגר הישיבה, ובעיקר לתת מענה לתחושת חוסר השייכות”.
יש כאלה שהפתרון שהם מציעים הוא הקמה של קהילות עובדים במקום לנסות להשתלב בקהילות אברכים. מה דעת הרב?
“אני אומר דבר אחד. החזון הגדול הוא שלכל בוגר ישיבה שיצא לעולם המעשה יהיה חיבור קהילתי. אם הוא מצליח להתחבר לקהילה כלשהי, קהילת אברכים או קהילת בעלי-בתים קיימת, מה טוב. אבל חיבור קהילתי הכוונה היא לא שיש לך רק בית כנסת להתפלל בו. הרעיון של הקהילה הוא רעיון רחב יותר. כלול בו זה שאתה מכיר את חברי הקהילה, אתה משתתף בפעילות של הקהילה, אתה חלק מאוד משמעותי ממנה. מכירים אותך וכשאתה לא מגיע אתה חסר למישהו. יש לך אמירה. זו הקהילה שלך. אלו שיעורי התורה שאתה שומע בקהילה שלך, אתה לומד בחברותות בתוך הקהילה שלך. יש לך את הרב של הקהילה שלך שאותו אתה שואל. לאשתך יש מקום בעזרת הנשים, לאשתך יש פעילות תורנית מעצימה, לילדים יש פעילות. זה המקום שגורם לך להתפתחות רוחנית. יש לך מקום בשבתות, יש לך מקום בחגים, יש לך מקום לעשות בו את השמחות לילדים שלך, יש לך מקום שבו החברים מתכנסים לפני כל חג ומועד או בכל הזדמנות אחרת, לשמוע ולהתכונן ולהתחזק יחד”.
יש הרבה שנוהגים בשיטה של “הרכבה עצמית”: פה יש לי מניין לשחרית, זה הרב שאני מתקשר לשאול אותו בהלכה, פה אני שומע שיעור וכן הלאה. למה באמת הפתרון הוא דווקא בהשתייכות קהילתית?
“אנחנו יצורים חברתיים. מעבר לזה שהרבה מהתרבות היהודית שלנו נשענת על עשיית מצוות יחד והתקהלויות משותפות. אבל באופן פשוט יותר, האדם הוא יצור חברתי, הוא צריך שייכות חברתית. יש מחיר ברור לזה שאדם בונה לעצמו תרכובת כזו שפה הוא מתפלל בליל שבת, פה הוא מתפלל ביום שבת ופה הוא מתפלל אחה”צ של שבת. פה יש לו מקום ופה אין לו מקום. פה התפילה היא לא בדיוק בנוסח ובמנגינות שהוא אוהב, והוא מרגיש לא רצוי ולא שייך אלא אורח, הוא מרגיש שזה לא הוא, זה לא שלו. הוא לא חסר למישהו, הוא יושב בצד. מצב כזה מביא לכך שגם ביחס לתפיסות התורניות והרוחניות שמתקיימות במרחב התחושה שלו היא שאני בצד, אני לא חלק מזה, אני צופה מבחוץ.
“הניסיון מראה שכשאני לוקח את הצורך החברתי שיש בכל אחד מאיתנו, מנתב אותו ומייצר מזה קהילת חברים, אז הקשר החברי והשייכות הקבוצתית מדברנים ומניעים להתחזקות תורנית משותפת. כשאנחנו עושים דברים ביחד, אתה מחכה לי ואני מחכה לך לעשיה משותפת הזו, אז העשייה של שנינו נהיית חזקה יותר. איננו מעוניינים למתג את בוגרי הישיבות כמגזר שונה. אנו סבורים שבוגרי הישיבות הם חלק אינטגרלי בעולם התורה. מה שמעניין אותנו זה החיבור הקהילתי הדרוש. אם בקהילה המקומית – מה טוב, ואם אין קהילה שמתאימה – אזי אנו מדרבנים אנשים לפתוח לעצמם קהילה תורנית”.
“למדתי לראות שכשיש שיעור תורה על ידי איזה מג”ש שמוסר את השיעור והולך הביתה, יש לזה משמעות שונה מזו של קבוצת חברים שיחד הקימה שיעור מתוך צורך הדדי שיש להם, שהם מתכנסים יחד והם חברים חוץ מהשיעור עצמו שהם באים לשמוע. בשיעור מהסוג השני, עצם ההתכנסות המשותפת והפגישות המשותפות האלה מדרבנות את החברים להשתתף בשיעורים ובתפילות ובעוד פעילויות תורניות. ההשפעה משמעותית הרבה יותר מאשר תפילה פה ושיעור שם, שאני לא חלק מזה, אני לא חלק מהבונים של זה ואני לא חלק מהחברים המאוד פעילים. אני חייב להרגיש משמעותי לקהילה, ואז הקהילה משמעותית עבורי. תחושות השייכות והמשמעות שאני מרגיש בתוך קבוצת החברים, שאני מרגיש בה בבית ומרגיש חשוב ומקובל, הן שמדרבנות ומניעות את ההתחזקות התורנית שכל בית של בוגר ישיבה צריך”.
יש ב’חלקי בקהילתי’ צד תורני של שיעורים, ויש את הצד הקהילתי-חברתי. לפעמים השיעור מחבר את האנשים לקהילה שמתגבשת סביבו, אבל גם הקהילה מחזקת את צד הלימוד. מה היחס בין שני הדברים?
“בוודאי. זה הדדי. ברגע שאנחנו מרגישים שאנחנו חשובים זה לזה, יש לנו צרכים משותפים, יש לנו שפה משותפת, אנחנו מתאימים, אנחנו אוהבים לשבת אחד ליד השני ולדבר אחד עם השני, הדבר הזה הוא הזרז והבסיס להתקדמות ולהתחזקות רוחנית. אני אלמד יותר טוב ואתפלל יותר טוב במקום שאני מרגיש בו בבית. אנשים מרגישים בבית כשהם מקובלים, כשהם משמעותיים, וכשהם מרגישים שטוב להם ונעים להם שם.
“אני רוצה שכל יזם של ‘חלקי בקהילתי’ יקים בעצמו קהילה או יחבר אנשים לקהילה שבה הם ירגישו חלק משמעות מאותה קהילה. אם לאדם יהיה בית כנסת קרוב יותר ליד הבית שהוא יכול לחטוף שם תפילה ולהיות אורח בו, ובית כנסת רחוק יותר של הקהילה שלו, הוא ילך למקום רחוק יותר בשמחה כי שם זה המקום שלו. זו הקהילה שלו”.
אם נדבר באופן כללי על לימוד תורה של בוגרי ישיבות שעוסקים בפרנסה, והלימוד שלהם יותר ממוקד. איזה לימוד יכול להיות יותר משמעותי ונכון עבורם?
“עשינו סקר לפני שנה בקרב בוגרי ישיבות שיצאו לעולם המעשה, ושאלנו את השאלה הזו. איזה לימוד תורה יותר ימשוך אותך, איפה אתה מרגיש יותר שמח, יותר מחובר, ולאן אתה נמשך יותר בתלמוד תורה, במסגרת החיים שלך בעולם המעשה. התשובה שקיבלנו היא תחת הכותרת “ליבו חפץ”. אנחנו רוצים לימוד שיהיה מאוד ברור, ידבר אלינו באופן מאוד ממוקד, עם הספק קבוע, שנצא בכל יום עם דבר ברור, וגם שיהיה לנו בו ביטוי, שאנחנו לא רק שמענו שיעור אלא היינו מאוד פעילים בו והיינו משמעותיים בו.
“הכותרת של ליבו חפץ, זה התלמוד תורה שמעניין את בוגרי הישיבות. יש אחד שמעניין אותו דף היומי, יש אחד שמעניין אותו הלכה ויש אחד שמעניין אותו לימוד חומש. כל בוגר ישיבה צריך לבדוק לעצמו איזה תלמוד תורה יותר ימשוך אותו ויותר ידבר אליו, ובמסגרת הקהילה תמיד מוצאים עוד חברים שיש להם רצון משותף לתלמוד תורה מסוים. אותם חברים בונים לעצמם מסגרת לימוד. יש הרבה שיעורים בקהילות של חלקי שהחברים עצמם מוסרים את השיעור. כך המשתתף מרגיש יותר משמעותי, כי הוא מכין את השיעור ומוסר אותו, ובשיעור הבא חבר שלו מכין ומוסר. החברים פעילים בשיעורים, שואלים ומשתתפים. לרעיון הקהילתי חייבת להיות השלכה גם על הצורה של התלמוד תורה שלנו. אנחנו לומדים ביחד, אנחנו לא רק באים לשמוע שיעור ממישהו וללכת הביתה. אנחנו שותפים פעילים והלימוד שלנו הוא לימוד קהילתי”.
יש כאלה שמתארים את הלימוד שלהם כפינה מנותקת מכל המציאות של היום. האם הלימוד צריך להתחבר ולהשליך על כל היום, או שהוא המרגוע הרוחני של האדם מעמל היום?
“אין ספק שברגע שאדם לומד תורה שליבו חפץ, לתורה יש השפעה מכרעת על חייו. “תלמוד תורה כנגד כולם” הכוונה היא שלתורה יש משמעות טוטאלית. היא הדבר שהכי נוגע לחיים של האדם. וככל שהוא יתחבר יותר ללימוד, כך הלימוד ישפיע על כל הבית שלו, על כל צורת החיים שלו, על כל עולם המעשה שלו. התורה פועלת על המוח של האדם, ובגלל שהמוח שליט על כל האיברים, ממילא התורה משפיעה על כל צורת החשיבה. זה בעיניי המושג של ‘דעת תורה’. ברגע שאדם מתחבר באמת ללימוד שליבו חפץ, והוא משמעותי בלימוד, אז הלימוד הזה משפיע על כל אורחות החיים שלו.
“חברים רבים מאוד מהקהילות שהקימו יזמי ‘חלקי’ מתארים חיבור חדש לערכים רוחניים. החברים מתארים שבעקבות מפגשי “לקראת שבת” בליל שישי שארגון ‘חלקי’ מקיים, הם חווים שבתות אחרות. הם מגיעים מוכנים יותר. ציבור גדול מאוד אחרי שנים ארוכות חזר ללמוד, וציבור גדול מאוד שחזר להתפלל באופן מסודר.
“ברגע שאדם מרגיש משמעותי, הוא מממש בזה את הגעגוע הפנימי שיש לכל אחד מבוגרי הישיבות מרגע שהוא יוצא לעולם המעשה, להיות במצב שהוא משתית את חייו על אותם הערכים שעליהם הוא גדל. קהילה מאפשרת לו את זה. היא נותנת לו את תחושת החשיבות, את ההרגשה שיש לי מקום. כשיש לאדם מקום שלו, אז יש לו גם מקום להראות דוגמא אישית לילדיו, איך צריך ללמוד ואיך צריך להתפלל”.
