הרב משה שחור
רבות מדובר על החשיבות בהשתייכות לקהילה. השתייכות פירושה להיות חלק. להרגיש שייך. להיות שייך לקהילה זה דבר שנותן לנו מעטפת מסוימת ברמה האישית והמשפחתית, ומסייע לנו בתחומים רבים בחיי הפרט והכלל. לא תמיד אנחנו יודעים להעריך את כל המשמעות של להיות חלק. אך ברור שיש בזה יתרונות רבים. אינה דומה קהילה וקהילה, ואינו דומה אדם לאדם. לא רעות קהילה זו כרעות רעותה, ולא הרי אדם שהוא יצור חברתי במיוחד כהרי אדם הזקוק למרחב פרטי מוגדל ועבורו קהילתיות יתר עלולה להיות נטל. אך נראה שישנה השתייכות גם מסוג אחר לגמרי. השתייכות אישית עצמאית.
בחלקים רבים בחיים, כן, גם בחיים הפשוטים והרגילים, אנחנו יוצרים מגוון פעולות שעניינן הוא השתייכות. בין אם אנחנו מכירים בכך ובין אם לאו. החיים הפשוטים של כל יהודי מלאים במעשי השתייכות. אם רק נרצה לחוש, אם ננסה להרגיש, נוכל להבחין באופן ברור למה אנחנו משוייכים, ולאלו רעיונות אנחנו מרגישים מחוברים. ניתן כמה דוגמאות מחיי היום יום.
במרבית הבתים אפשר לראות שבמרכז הבית, בסלון, בתוך הוויטרינה או סמוך לה, נמצאים ספרי הקודש. בכל סוגי העיצוב, גם החדשני ביותר, אפשר לראות מקום של כבוד לספרי הקודש, או לכל הפחות לכמה ספרי יסוד, חומש, ש”ס בבלי וכו’. בלי קשר לשאלה אם בעל הבית הוגה בספרים או לא פותח אותם, המציאות היא שכך זה כמעט בכל בית, וזה מייצר אמירה של השתייכות. כל מי שגר בבית או מבקר בבית יודע להצביע מה הם הדברים החשובים כאן באמת. זה סוג של השתייכות, במודע או שלא במודע.
דוגמא נוספת מחיי היום יום היא השמות שאנחנו משתמשים בהם. יש מנהגים שונים בעניין קריאת שמות. יש הקוראים לילדים על שם הסבים בעודם בחיים, יש המקפידים דווקא לאחר פטירתם, יש המוסיפים, יש המשנים, כל אחד ומנהגו. קריאת שם על שם אבות המשפחה לא נועדה רק כדי להנציח את זכרם. אף אחד לא רואה בילד שלו מיצג הנצחה רק כי קוראים לו כמו הסבא. עיקר הנקודה היא תחושת ההמשכיות והשייכות. כאשר אתה קרוי על שם מישהו מאבותיך, זה מייצר השתייכות. אתה חלק ממשהו, חלק משושלת, ממסורת הדורות. בדרך כלל כל ילד יודע להסביר על שם מי הוא קרוי, ואף ידע לספר אי אלו פרטים על אותה הדמות. גם שם המשפחה הוא עניין משייך. מרבית האנשים יודעים לספר על הענף המשפחתי שלהם ועל מה שהוא מייצג בעיניהם.
מקור לכך אנחנו מוצאים בפרשה. התורה מאריכה לספר על יצחק ששב וחפר את הבארות שנחפרו בימי אברהם אביו, ואף קרא להן שמות “כשמות אשר קרא להן אביו”. וכן בהמשך חפרו באר נוספת וקרא לה באר שבע, בדיוק כפי שאברהם קרא למקום ההוא באר שבע, כשנאבק להוציא את הבאר מיד עבדי אבימלך בפרשת וירא. באר מים שנסתמה היא כבר לא קיימת. כאשר יצחק חופר אותן מחדש הוא יוצר יש מאין. הוא חופר בארות אחרות. אף על פי כן הוא קורא להן כשמות שקרא להן אביו. גם בבאר שבע הוא מקפיד על השם, למרות שהסיבה המקורית שהייתה אצל אברהם כבר לא קיימת [שם זה היה בלשון שבועה]. שם מייצר שייכות.
גם כאשר אנחנו נראים שונה, גם כשאנחנו משהו קצת אחר, אנחנו שייכים. גם אם הבארות שלנו הן אחרות, המים הם אותם המים. יש לנו את היכולת להיות מחוברים לאותן רעיונות וערכים, גם אם הכלים נראים קצת אחרת. כל עוד אנחנו משתמשים ב”שמות אשר קרא להן אביו”, כל עוד אנחנו רואים עצמנו חוליה בשלשלת, אנחנו חלק אמיץ ובלתי נפרד.
קרדיט תמונה: Photo by Lola Russian: https://www.pexels.com/photo/chain-a-serial-assembly-connected-pieces-3679490/
