אני ה’, אני ה’

“אני ה’ אלוקיכם… אני ה’…” – ‘אני ה’ נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע’ (רש”י). עשרות רבות של מצוות נאמרו בפרשת קדושים, בפרשה הקודמת לה וגם בפרשת אמור שלאחריה. בסיומת של פסוקי המצוות הללו מסיימת התורה – למעלה משלושים פעמים בסיומת ‘אני ה’ אלוקיכם’, או בסיומת אני ה’ – בסמיכות גדולה של פסוק אחרי פסוק. הדבר אומר דרשני, לשם מה יש צורך לחתום שוב ושוב את המצוות האלו בסיומת זו, מדוע לא מספיקה אמירה אחת מחזקת – בתחילת הפרשה או בסופה – על היותו של הקב”ה נאמן לשלם שכר טוב למקיימי מצוותיו?

כנראה, התורה מלמדת אותנו את הצורך של כל יהודי בחיזוק תמידי בכל מיני סוגי מצוות, ואפילו שהוא נזהר ומקיים מצווה אחת, עדיין הוא זקוק לחיזוק נוסף ומיוחד במצווה אחרת, חיזוק שיאמר לו ‘אני ה’ – שנאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע. אין בקריאות החוזרות ונשנות הללו מסר מאיים, שדרוש לחזור עליו שוב ושוב כדי שיהודי יקיים את המצוות. יש כאן מסר מעודד: פעמים רבות עוברות על יהודי תקופות יפות שהוא מרגיש בהן קרבת אלוקים והתקדמות בעבודת ה’. הוא חווה אז תקופות של ‘גאות’, כמו למשל בתקופת החגים, אך לאחריהן מגיעות לפעמים תקופות של ‘שפל’ ותחושת ריחוק ויובש. ימים של שגרה משמימה. התפילות ‘יבשות’, קיום המצוות מאולץ, הלימוד לא הולך, ונראה שהעסק הרוחני ‘תקוע’. או אז, בתקופות השפל הללו, מתגנבת לה איזו תחושה מייאשת בתוככי הלב האומרת לאדם שכל מה שהיה והורגש בתקופה הטובה של ה’גאות’ – הכל לא היה שווה, זה לא היה אמיתי, וזו הייתה רק התקדמות דמיונית. קיימת גם מחשבה מייאשת מהסוג הזה שתוקפת ואומרת, שלמרות הצלחותיו של יהודי לקיים מצוות רבות בשמחה וקרבת אלוקים, אם רק קורה והוא נכשל באחת מהמצוות ולא קיים אותה, או לא הרגיש בקיומה שום תחושת קירבה – כנראה והכל לא היה שווה, ‘הוא תמיד לא בסדר’, ואין לו סיכוי אף פעם להיות יהודי טוב באמת.

לשם כך חוזרת התורה שוב ושוב בסיומת של המון מצוות, דע לך יהודי יקר, בכל מצווה שתקיים בשלימות, או בכל תקופה שתרגיש בה קרבת אלוקים, אתה באמת כן מחובר אז אל הידיעה של ‘אני ה’ – וגם אם תבוא לאחריה תקופה ‘יבשה’ אחרת, או זמנים שאתה מתקשה לקיים בהם מצווה כלשהי, ‘אין עבירה מכבה מצווה’. מה שהורגש ומה שנעשה בתקופה הטובה – היה אמיתי ונכון, ושום נפילה לא תיקח ממך את המצוות שקיימת. התורה עצמה באמירותיה החוזרות ונשנות אני ה’ – מלמדת שבכל מצווה צריך היהודי חיזוק מחדש, והידיעה שהייתה ברורה לו אך לפני רגע שאני ה’ – זה לגמרי בסדר, שברגע הבא הוא יצטרך לעשות מאמץ, ולהשמיע בליבו קריאה חדשה של אני ה’ – כדי להצליח בעוד מצווה.

הסיבה לכך היא שאדם חי נתון בדרך כלל לשינויים נפשיים ורגשיים בכל חייו. אירועי החיים משפיעים על מצב רוחו של אדם, וכיצור חברתי הוא גם מושפע מסביבתו. לכל יום יש את ניסיונותיו, ולכל מצווה יש לה את היצר הרע משלה. כך אמונת היהדות בנויה – מהצורך התמידי להתחדש בידיעה המרכזית ביותר הקוראת ליהודי: אני ה’, ולמרות תקופות של ‘אור’ והתחזקות בהמון מצוות – לגיטימי הדבר להיכנס למצבים רגשיים שונים ומורכבים, שדורשים מהיהודי להתחזק שוב בידיעת ‘אני ה’ בכל מצווה מחדש, בלי קשר למצבו במצווה אחרת, ולתקופה הזוהרת שפעם עברה עליו. זאת ועוד: אמונתנו מחייבת אותנו להאמין לא רק בבורא שברא את עולמו, אלא בעיקר להאמין שהקב”ה בורא העולם הוא טוב ומיטיב, וכל מגמתו בעולם, בעבר בהווה ובעתיד, היא לעשות רק טוב.

גם עניינן של כל מצוות התורה שהן נועדו להיטיב עם המקיים אותן, ולעשות לו רק טוב – לא רק בעולם הבא אלא גם כאן בעולם הזה, “לטוב לנו כל הימים” (דברים ו’, כ”ד). לכן, בסופן של מצוות רבות, מבקשת התורה לעודד את היהודי, שכאמור צריך חיזוק שוב ושוב לקיים את מצוות ה’, ולומר לו אני ה’ – אני ה’ הטוב ומיטיב, והמצווה הזו, יהודי יקר, נועדה לעשות לך רק טוב, וגם המצווה הזו, וגם זו… למה? כי אני ה’ הטוב, שרוצה לעשות לך רק טוב.