אני ואני…

פעמים רבות נשמעת האמירה: ‘לו רק היה מעמד הר סיני גם בדור שלנו, ואלוקים היה מתגלה כמו שהוא התגלה בשעתו לבני ישראל, כולם היו מאמינים בה’ ובתורתו’. קורח ועדתו שהשתתפו בעצמם במעמד הר סיני מוכיחים שזה לא מדויק. הם היו נוכחים שם ובכל זאת כפרו בתורת משה רבינו.

ניצבת בפנינו השאלה, כיצד ייתכן שקורח שהיה נוכח בהתגלות האלוקית בהר סיני, וראה בעצמו את הקולות והברקים – “משה ידבר והאלוקים יעננו בקול” – איך ייתכן שיהיה מסוגל לחלוק על משה רבינו? התשובה לכך טמונה בהבנה בסיסית. האמונה בה’ – ברמת הידיעה השכלית – איננה מחייבת מספיק, כל זמן שהאמונה הזו לא מופנמת ומורגשת בתוך הלב. השכל הישר טוען שמשה רבינו הוא הנציג המוסמך של ה’ בעולם – שהרי כולם ראו שה’ דיבר אתו וסמך עליו. אבל כשהוודאות הזו מתנגשת עם מידות רעות, נגיעות אישיות ותאוות שמושכים לכיוון ההפוך, היא הופכת לא רלוונטית.

ככלל, יהדותנו איננה מושתת רק על ידיעה שכלית המחייבת את מציאות ה’, ואת הידיעה כי משה אמת ותורתו אמת – היא בנויה גם על אמונת הלב. אמונה היא מלשון ‘אימון’. על היהודי להתאמן ולהכניס אל תוך חייו את הידיעות שהשכל מחייב. ידיעה ואמונה הם שני צדדים של אותה מטבע – ידיעת ה’ במוח והאמונה בה’ היא בלב. לא די לאדם לדעת בשכל שה’ קיים – הוא צריך להרגיש אותו, ורק כשהלב נקי מנגיעות אישיות – ניתן להרגיש אותו. האמונה נהיית רלוונטית ומעשית, רק אם מתקיים אימון ותרגול, שמצליח לשכנע את מערכת הרצונות – ליישר קו עם הידיעה.

‘לשם שמים’ פעם שאל מרן הרב שטיינמן זצ”ל את אחד ממקורביו – שיאמר לו ‘היכן נמצאים השמים’? הלה בתגובה ספונטנית הצביע אל על וענה מיידית: ‘שם למעלה’. ‘לא לשמים האלו אני מתכוון’- הפטיר הרב, וכשהמקורב שאל לאיזה שמיים מתכוון הרב – הוא ענה לו: לאחרונה נכנסים אלי כל מיני אנשים או ארגונים, עם רעיונות שונים, וויכוחים ומריבות שאני נדרש להכריע בהם, וכולם מציינים בפניי בלהט שהם מתכוונים רק לשם שמים, ואני הרי יודע שחלק גדול מהם מתכוונים לשם ‘קנאה תאווה וכבוד’ – ולא לשם שמים, אז איפה באמת נמצאים השמים’?

פעמים רבות מסתתר לו ‘אני’ אגואיסטי במסווה של ‘לשם שמיים’, בדיוק כמו טיעוניו של קורח, שעטף את טיעוניו באידאולוגיה צרופה, והאשים דווקא את משה רבינו – העניו מכל אדם בהאשמה המופרכת של התנשאות… כמה מחלוקות וריבים היו נמנעים בין חברים, בתוך בתים, בארגונים, בבתי מדרשות ובכל מקום – אם ה’אני’ של כל אחד היה מביט אל תוך תוכו לפני כל החלטה, ובודק אותו לאור האמונה בה’ – האם הלב שלו נקי מאינטרסים ושיקולים זרים.

טוב נעשה, אם בכל פעם שאנו נוקטים עמדה עיקשת משלנו – בוויכוחים שונים הקיימים בסביבתנו הקרובה או בשאלות העולות במרחב הציבורי – כדאי מאוד שנציג את העמדה ‘שלנו’ לפני תלמיד חכם הנקי מנגיעות אישיות ודעתו-דעת תורה. העמדת העמדה ‘שלי’ למבחן כזה, תוך כדי מוכנות לשמוע ‘צד אחר’ תוכל לתרום לנו רבות ולדייק את העמדה שלנו – כך שהיא תהיה צודקת יותר.

סיפורו הטראגי של קורח, שחז”ל לימדונו כי נגיעותיו האישיות היו המניע העיקרי לטענותיו על משה, מלמד שגם אם יפתחו לאדם את השמיים, והוא יראה מראות אלוקים חיים כמו שראה קורח במעמד הר סיני, עדיין יוכלו הקנאה התאווה והכבוד – לשבש את שכלו. מפני שאם אדם לא מטפל נכון במידות שלו ובאגו – הוא יצדיק כל דבר אסור, הוא יסביר לעצמו ש’מה שהיה נכון לאתמול לא רלוונטי להיום, המציאות השתנתה, ולא נראה לו שה’ התכוון שדווקא משה הוא יהיה המנהיג הנצחי. ואם רק יאמרו לו: ‘אדוני, איך אתה מעז לחלוק על משה?’ הוא יענה: ‘נכון הדבר שאתמול משה רבינו היה המנהיג, אבל כעת אני סבור שהגיע הזמן להחליף את משה… ומי אמר שרק הוא יכול להיות ‘משה’? גם אני יכול, ומעכשיו אני הוא ‘משה’, ואני אומר כאן מה לעשות’, אני ואני ואני…