“אל תתמהו על מה שאמרו חז”ל: המספר לשון הרע לוקה בצרעת, ואנו רואים אנשים שמדברים לשון הרע והם בריאים ושלמים? דעו, שהצרעת היא או בגוף או בנשמה, ואם היא אינה פוגעת בגוף, היא פוגעת בנשמה, וצרעת הנפש גרועה מצרעת הגוף”. (ספר העקדה) לפעמים, נופלים על אדם מצבי רוח משונים, יובש רוחני, עצב, מועקה או חוסר שלוות נפש, שאין הוא יודע את פשרם, מאיפה ולמה הם ‘נפלו עליו’ פתאום. כדאי שנשים לב אם לשון הרע שאולי דיברנו על אי מי – גרמה ל’צרעת’ בנשמתנו. שהרי מה היא ‘צרעת בנשמה’ אם לא עצב, כעס, רגשות שליליים וחסימות רגשיות בעבודת ה’. התורה מתעבת לשון הרע, ומענישה את מספריו בעונשים כבדים מנשוא כמתואר בפרשה. הבה נבין, מה האסון הגדול ב’לשון הרע’, הרי ‘רק דיברנו’ על ההוא דברים שהוא העז באמת לעשות, ומדוע שיהיה מותר לו לעשות כל מה שהוא רוצה – ולי יהיה אסור לדבר עליו, וכי מה עשיתי לו – ‘רק דיברתי?’ לפני כמה שנים נשא מרן הרב שטיינמן זצ”ל משא בפני פעילי קירוב של אחת מתנועות התשובה, ובו העביר כדרכו – מסר נוקב במילים ספורות, וכך אמר: “יהודי צריך לדעת שני דברים: א. מי הוא? ב. מה הוא מסוגל להיות!” המסר הזה מסביר לנו את הבעייתיות של לשון הרע. אדם שמדבר לשון הרע, שוכח מעצמו וממה שהוא מסוגל להיות, ועובר לעסוק בזולת . פעמים רבות עומדת מאחורי המדבר לשון הרע פסיכולוגיה הרסנית. אנשים מסוימים חושקים מאוד בדברים שליליים, אך הם נמנעים מכך, מפחד שמא ייתפסו, או מחשש מנקיפות מצפון. אך כשהם שומעים על דברים אסורים ושליליים שפלוני או מגזר מסוים עשה, הם ‘מתענגים’ על כך ברבים, ודשים בזה בעיניים נוצצות מהנאה, כשבליבם הם אומרים לעצמם “שויין, אם לי אין את האומץ לעשות זאת – לפחות אדבר על מי שכן העז לעשות זאת.. הדיבור הזה בגנותו של האחר, והעיסוק התמידי במומי החברה מסביב, מייתר גם את הצורך של מספר הלשון הרע להציג את ההישגים שלו עצמו. נוח לו להקטין את כל הסביבה, להשחיר אנשים מסוימים ולצבוע אותם בשחור. בכך הוא חושב שבאופן אוטומטי, הוא ילבין’ את עצמו, וייחשב לצדיק או איש ערכי, שהרי הוא זה שסיפר לכולם על העוולה הנוראה שעשה אותו איש, וממילא, יכירו כולם שהוא עצמו שייך למפלגה של הצדיקים… התיעוב הגדול שרוחשת התורה ללשון הרע, לא בא רק בגלל הנזק שהמספר יכול לגרום בדיבורו לאדם אחר, אלא יש לכך טעם נוסף – יסודי יותר בחובת האדם בעולמו. העיסוק השלילי הזה באחרים, גורם לאנשים לשכוח את החובה שלהם עצמם להתקדמות אישית. הסיבה לכך היא שהמדד שלהם להתקדמות הוא האנשים השליליים מסביב, שגורמים להם להרגיש בנוח עם קומתם הזעירה, והם מסתפקים ב’הישג’ שהוא בסך הכל לא להיות כמו הגנב ההוא או השקרן ההוא. בכך הם מסירים מעצמם את חובתם לטפס בסולם הערכים. הדיבור הזה בגנותם של אחרים, גורם להוריד את הרמה הנדרשת ואת הרף הגבוה של עולם הערכים הראוי, כי מי שמספר תמיד בגנותם של אנשים – מנמיך את הציפייה לחיים טובים יותר, וגורם לשומעים לחשוב שאם אנשים מסוגלים לבצע עוולה שכזו, זה לא סוף העולם. עונש הצרעת מחזיר את מספר הלשון הרע להתעסק רק בעצמו ובשאלה ‘מי הוא’. הכהן, שהוא הרב האישי המלווה את היהודי בחייו, עוזר לו להגדיר את עצמו מחדש. הוא ממליץ לו לצאת להתבודד ולחשוב מה הוא מסוגל להיות, וכשמתגבשת אצלו ההכרה שהוא צריך להתקדם בחיים שלו עצמו, ולא להתעסק בנפילות של אחרים, הוא יוצא לדרך חדשה ומתחיל בחיים חדשים משל עצמו. כמה ראוי לאמץ את הנהגתם של הורים רבים שחוזרים שוב ושוב באוזני ילדיהם: ‘אצלנו לא מדברים על אנשים’. המסר שהם מעבירים בכך הוא, ילדים, הבה נעזוב את העיסוק באחרים ונתעסק רק בעצמינו. רק כך נתקדם…
