גם בעבודה תזכור מה הבית שלך

בשבוע שעבר שאלה אותי בתי בת ה-8 (היא עדיין שואלת), “אבא, אני יכולה לצאת לטייל בשכונה?” נתתי את הרשות והבחורה הקטנה יצאה, עשתה סיבוב קצר וחזרה לאחר 5 דקות. שלשום שוב ביקשה את אותה הבקשה, ושוב יצאה. אתמול, החלטתי שזה לא עסק להמשיך עם הטיולים האלו, והשבתי שעדיף שתלך לחברה או תצא לגינה עם אחותה. הילדה העדיפה להישאר בבית.

והיום? היום נחה עליה רוח סיוע בלתי רגילה. מיד לאחר ארוחת הצהרים שואלת הקטנה את רעייתי, “אמא, אולי אני יכולה לעזור לך וללכת למכולת לקנות משהו?” הרבה דרכים יש לצאת לטייל בשכונה.

אז מה אתם אומרים, זה רעיון טוב לצאת לשכונה, או לא?

בעקבות ההתרחשות הזו הרהרתי כמה פעמים בתיאור שנותנת הפרשה ליעקב ועשיו. עשיו הוא ‘איש שדה’, ויעקב לעומתו ‘יושב אוהלים’. התורה מייחסת מעלה לעצם הישיבה בבית. חז”ל אמנם דורשים את האוהלים האלו כאוהל של שם ועבר, אוהלי תורה, אך בוודאי קיימת גם המשמעות הפשוטה שיעקב הוא יושב בית.

מהי ישיבת האוהל של יעקב? האם היא באה ללמד שיציאה מהבית החוצה אינה ראויה? הלוא שבוע הבא נראה את יעקב עצמו ‘יוצא לעבוד’ בצאן לבן, בתחילה בעבור שתי בנותיו ולבסוף לשם צבירת נכסים למען משפחתו. אם כן מה ההבדל בין עשיו ליעקב? האם יעקב יוצא אל השדה בצורה שונה מעשיו?

נראה שהיותו של יעקב איש בית מגדירה גם את פועלו כלפי חוץ. גם כשהוא יוצא לעבודתו, לבו נמצא בבית. אמנם אדם שיוצא למלאכתו צריך להתמסר אליה בכל לב, בין אם מדובר בשכיר העושה מלאכת בעל הבית, ובין אם מדובר בעצמאי שצריך להתחזק ולאמץ את מחשבתו איך להצליח. אבל יש גבול דק שעשוי לעזור לאדם להתמודד עם מוקשים רבים. האמירה: ‘אני יושב אוהלים, אני שייך לביתי, אני שייך לבית המדרש’.

תרבות העבודה בימינו מאדירה עבודה לא רק לשם פרנסה, לשם המשפחה, לשם הבית והילדים, ואף לא לשם קידום העולם. זו עבודה לשמה. האדם מבקש לממש את עצמו, והוא עושה זאת על ידי התקדמותו בסולם המקצועי והכלכלי.

כאשר אנו נעשים בעל כורחנו שותפים לכל העולם שסביבנו, חשוב לנו לשים דגש על השאלה, ”מי אנחנו?” ”האם אנו אנשי בית או אנשי שדה?” האם המימוש שלנו בסופו של דבר הוא בבית כפשוטו וכמדרשו, התמסרות לילדים, לבת או לבן הזוג וללימוד התורה, או שמא נסחפנו החוצה, ואנחנו מממשים את עצמנו בחוץ, בשדה.

אנו יוצאים מהבית לעבודה, או שאנו יוצאים מהעבודה אל הבית? איפה המקום הראשון ואיפה השני? שאלה זו, עד כמה שהיא נראית כשאלה פילוסופית גרידא, היא בעלת משמעות אדירה על תפיסת חייו של האדם.

כמו שאנו מוצאים את יוסף מתמודד במצרים עם פיתויה של אשת פוטיפר, על ידי דמות דיוקנו של אביו, כך אדם יכול להתגבר על הקשיים הרוחניים במקום העבודה על ידי שיראה ויקבע את עצמו כאיש הבית ואיש בית המדרש.

איש הבית מדבר בכובד ראש עם בן המין האחר. איש בית המדרש משתדל להעלים אוזניו ממושב לצים. אבא לילדים לא ייקח כל סלנג חילוני וישתמש בו. הוא יקשיב כיצד הסלנג יישמע לאוזני ילדיו, לפני שהוא עצמו יעלה אותו על שפתותיו.

מורשתו של יעקב היא שהעבודה תישאר תמיד בגדר ‘יציאה לעבודה וחזרה הביתה’, ולעולם לא תתהפך ל’יציאה הביתה וחזרה לעבודה’. יעקב ובניו יוצאים אל העולם בכדי להרוויח את פרנסתם ביושר, אך הם מכוונים תמיד כלפי משפחתם, ילדיהם ובית המדרש. הבית הוא העוגן שמאפשר לאדם להתרחק ולשהות גם במקומות פחות סטריליים, ובכל זאת לשוב הביתה.

והילדה, אם התעניינתם, בהחלט, היא הלכה למכולת. זו הליכה בשביל הבית. בשביל לחזור.

קרדיט תמונה: Photo by PhotoMIX Company: https://www.pexels.com/photo/black-handled-key-on-key-hole-101808/