האורח בהלכה – שו”ת

שאלה:

מצות הכנסת אורחים לאנשים זרים ולא מוכרים [שהתייחד בה אברהם אבינו] נראית לי קצת רחוקה ביומיום שלנו. הכל כל כך מסודר ומתוכנן מראש, ואין את הסיפורים על הגבאי שבסוף תפילת מעריב בליל שבת מפנה אנשים שאין להם איפה לאכול למשפחות זרות בעיירה. האם יש בכל אופן מקומות שבהם אפשר להשתדל וללכת בדרכיו של אברהם אבינו, ולקיים מצות הכנסת אורחים באנשים זרים?

תשובה:

הגם שמרבית האירוח בימינו הם בין מכרים וידידים, באופן שהאירוח אינו בשביל להועיל לאורחים אלא יותר כחוויה חברותית, ובאירוח כזה נראה שאין קיום מצות ‘הכנסת אורחים’, עדיין אפשר לציין גם כיום אופנים שבהם אפשר לקיים מצות ‘הכנסת אורחים’ ולהועיל לאנשים זרים באירוח זה.

אופן אחד הוא באנשים המתקרבים לחיי תורה ומצוות, שיש אצלם ביקוש גדול להתארח אצל משפחות חרדיות לסעודות ליל שבת בשביל לחוות את מצוות השבת באופן בלתי אמצעי, ופעמים רבות שאירוח זה אצל משפחות זרות הוא ממש ה’מעמיד’ של החיבור של משפחות אלו לשמירת שבת והמצוות, וזכותם של המארחים שמכניסים לביתם אנשים זרים אלו ומארחים אותם בסבר פנים יפות גדולה מאוד, ומקיימים בזה מצות הכנסת אורחים בהידור רב.

הדבר שמאפיין ‘הכנסת אורחים’ יותר ממעשה חסד רגיל הוא בכך שהמארח מכניס את האורח לתוך רשותו הפרטית, דבר שנחשב כנתינה יותר מהותית, ולכן נראה שגם הענקת טרמפ לאדם הממתין לכך נחשבת להכנסת אורחים, משום שמעניקים בזה לאדם זר את צרכיו על ידיד ‘אירוח’ בתוך הרשות הפרטית, ונתינה זו היא בדרגה גבוהה יותר מחסד רגיל.

שאלה:

בנוגע לאורח שמברך ברכת המזון, רציתי לשאול: א. ישנים ברכונים שמודפס בהם נוסח של ‘ברכת האורח’. כמה חשוב הדבר לומר ברכה זו? ב. מצוי הדבר שבסיום הארוחה מכבד בעל הבית את האורח בזימון. האם באופן זה יש חיוב על האורח לזמן, או שיש לו את הרשות לסרב לכיבוד?

תשובה:

בשולחן ערוך כתוב “מי שנותנים לו לברך ואינו מברך, מקצרים ימיו”, ולפי זה יוצא שהמסרב לכיבוד שכיבדוהו לזמן מכניס עצמו לסכנה. אולם בפוסקים מבואר שבימינו לא שייך העונש הזה, משום שכל ההקפדה לאורח לזמן הוא רק משום ‘ברכת האורח’ שאומרים בברכת המזון, והמנהג בזמנם היה שרק המזמן היה מברך ברכת המזון ושאר המסובים היו שומעים ויוצאים ממנו ידי חובה, ויוצא אם כן, שכאשר האורח מסרב לזמן ובעל הבית הוא זה שמזמן, מפסיד האורח את האפשרות לברך את בעל הבית בברכת האורח, והימנעות מלברך את בעל הבית גוררת את העונש המוזכר בשולחן ערוך. אולם בימינו שכולם מברכים ברכת המזון, וגם כאשר האורח לא מזמן הוא עדיין מברך את בעל הבית, אין את העונש הנזכר.

מכאן יש ללמוד על חשיבותה של הברכה שמברך האורח את בעל הבית, וכמה צריך להיזהר מלהימנע מלברכו, ש’בזה שנמנע לברך את בעה”ב שהוא מזרע אברהם שנאמר בו ואברכה מברכיך ומכלל הן אתה שומע לאו, נמצא גורם קללה לעצמו’ [לשון המשנה ברורה].

אמנם, אלו שמזכירים בברכת המזון ‘הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה וכו” מקיימים בזה את מצות ברכת האורח, והגם שיש מעלה גדולה בברכות הרבות שמוזכרות בנוסח הארוך יותר של ‘ברכת האורח’, די באמירת הרחמן בשביל לא להיחשב כנמנע מלברך את בעל הבית.

שאלה:

באיזה מקרי נידונים בהלכות ברכות יש חילוק בין אורח לבין אדם שאינו אורח, דהיינו, אם מדובר באדם שאינו מתארח אצל חבירו הוא יצטרך לברך על המאכל, ובאותו מקרה בדיוק, אם הוא מתארח אצל חבירו הוא לא צריך לברך?

תשובה:

יש כמה הלכות בהלכות ברכות שנובעות מחמת הכלל של “אורח על דעת בעל הבית הוא סומך”, ונציין כאן הלכה אחת.

כידוע, יש בהלכות ברכות דיני קדימה, כגון שיש לברך על פרי משבעת המינים או לברך על המאכל החביב יותר, ובגליון ‘חלקי בעמלי’ מס’ 123 הבאנו את ההלכה שאדם שמברך על המאכל הפחות חשוב בסדר הקדימויות, ורוצה אחר כך לאכול מאכל חשוב יותר שברכתו כברכת המאכל הראשון, לא יוכל להסתמך על ברכתו בשביל לפטור גם את המאכל החשוב, ויצטרך לברך פעם נוספת על המאכל השני, משום שאין בכוחה של ברכה שנאמרה על מאכל פחות חשוב לגרור ולפטור גם את המאכל החשוב, אלא אם כן התכוון במפורש בשעת הברכה שתפטור את המאכל החשוב.

עם זאת, כאשר אדם מתארח אצל חבירו, ומברך על המאכל הפחות חשוב ואחר כך מביאים לו מאכל חשוב יותר, וכגון, שבירך על תפוח ואחר כך הביאו לו ענבים, אינו צריך לברך שוב על מאכל זה, משום שהמצב הרגיל של אורח הוא להכליל מראש את כל המאכלים שיביאו לפניו, ונחשב הדבר כאילו התכוון במפורש בשעת הברכה גם על המאכל החשוב.

שאלה:

מעשה בראובן שהשתתף בשמחת הבר מצוה של ידידו שמעון. באותה תקופה אחת מחברות השתיה הקלה יצאה במבצע שבמסגרתו הדפיסו על תחתית הפקקים סימונים שונים שעל ידם אפשר לזכות בפרס, וכאשר רצה ראובן לשתות במהלך הסעודה, הוא פתח את בקבוק השתיה שעל שולחנו וגילה שבתחתית אותו פקק היה מודפס סימן שמזכה את בעליו בפרס גדול.

כעת יש דין ודברים בין ראובן לשמעון למי שייך הפרס. ראובן טוען שאמנם שמעון הוא בעל השמחה, אולם את הבקבוקים הוא ייעד עבור האורחים, וכמו שהאורחים הורשו ליטול מהשתייה, כך גם באפשרותם ליטול את הפקקים ואת הבקבוקים, ומאידך טוען שמעון שמכיוון שהוא בעל השמחה הבקבוקים שייכים לו, וכך גם הפקק הזוכה. מי צודק?

תשובה:

שאלה זו אירעה לפני כעשרים שנה, ובזמנו דנו בה הפוסקים מכמה נידונים בהלכה, ונציין כאן את הנידונים השונים שנוגעים לשאלה זו.

ראשית, ישנה מחלוקת פוסקים מי הבעלים על האוכל המוגש לאורח לאכול, [ודנו בזה הראשונים בנוגע לאורח שלקח את המנה שהגישו לו וקידש בזה אשה, האם היא מקודשת], האם הבעלים התכוון להקנות לאורח את האוכל לגמרי, או שהאוכל נשאר בבעלותו, וכוונתו בסך הכל לתת לאורח רשות לאכול אותו. ונידון השאלה יהיה תלוי בשאלה זו, האם האורח זכה בבקבוק ובשתייה שהוא נוטל לעצמו, או שהם נשארים בבעלותו של בעל הבית.

ויש לציין שלנידון זה יש השלכות מעשיות, וכגון, באורח המתארח בליל הסדר ואת מצות המצווה הוא מקבל מבעל הבית, שמכיוון שישנה הלכה שהמצה שאיתה מקיימים את מצות אכילת מצה צריכה להיות בבעלותו של האדם, שישנם פוסקים שהצריכו להקנות במפורש את המצות לאורח לפני קיום המצווה, משום שבדרך כלל המנה של האורח נשארת בבעלות המארח.

נידון נוסף היה בשאלה זו, שגם אם נאמר שבדרך כלל המארח מקנה לאורח את המאכלים, יש לדון במחלוקת הפוסקים בנוגע למתנה בטעות, משום שכאן ודאי שאם היה יודע המארח שישנה זכיה בפקק הבקבוק, הוא לא היה מתכוון להקנות אותו כלל לאורח.